אושה לנד

איזה ערב עבר עלי אתמול... הייתי פשוט ממוטטת. למזלי 2 חברות טבות באו להצלה והסיחו את דעתי. קיבלתי מפלאשינקה מתנה מרגשת והלוואי והיא תביא המון תועלת והגישה של האות השלישית באב' האנגלי (אני בסדר! את הרי שונאת שמזכירים אותך P-: ) אמרה משהו כל כך נכון לגבי הפקאצה ותהליך הרגיעה נכנס לתמונה.
בבוקר נסענו לת"א, לרופא מומחה לאולטראסאונד. כולה שקיפות בשלב הזה אבל ממש רואים תינוק! העזתי לחייך וירדה לי דימעה. לא שזה נדיר - אני בוכה כל כך בקלות בדרך וכלל ובטח שעכשיו עם ההורמונים. אתמול הזלתי דימעה מתוכנית שיפוצים!

קיצור, מה שבאמת חשוב - הרופא שאל אם אנחנו רוצים לדעת מה יש לנו. הוא היה קצת בשוק מהאדישות שלנו. אני חושבת שאוש הוא בטח הגבר היחידי עם פנים חתומות שהיה אצלו במשרד ושמע בשורות שכאלו. אבל זה לא מפתיע, מ3 סיבות :
אם הוא שואל אז ברור מזה
ידעתי מזה - יש הרי תוכי נביא בעירינו וגם אמא שלי אמרה שאם אנחנו לא מוצאים שם של בת אז זה...
קשה לנו להתלהב מאד כרגע. עדין קימת סכנה שנאלץ להרוג את התינוק הזה.

אני יודעת שלאוש נורא קשה. הוא בחור מאד רגיש ששומר הכל בפנים והוא מנסה להיות חזק עבורי. הוא חושש להתאכזב ומתפלל שיהיה טוב.
אני חושבת שבכלל קשה לו והוא לא יודע להכיל אותי. התקפי הבכי והמחלה שלי מורידים ממנו שנים. הוא באמת כבר לא יודע איך ליעץ ויש לו בעיות משל עצמו. קשה להיות הבעל השקט של דרמה קווין ועוד בהריון. הוא נראה אתמול והיום ממש כבוי. הדברים לא זורמים לידו ואינם עוברים מהר כמו אצלי. כואב לי לראות אותו ככה יותר ממאה פאקצות נקמניות.

אחרי הבדיקה המשכתי להרגיש נורא רע, הוירוס לא עבר לי והתחלתי שוב לבכות על העבודה. אוש כבר לא ידע מה לעשות איתי והציע שאלך לאמא שלי אז הברזתי ואני שמחה על כך. אני לא יודעת למה אני שוכחת כמה תמיכה ואהבה אני יכולה לקבל ממנה. ישבנו וסיפרתי לה על אתמול והיא נכנסה להתקף זעם על הכלבה. אמרה לי בדיוק מה עלי לעשות :
את העבודה שלי אבל לא לשמור דברים בבטן. אם היא שוב מתנקלת לי להגיד לה הכל ישר בפנים :
שאני יודעת הכל!
שאני יודעת שהיא רוצה להיפטר ממנה
שהיא מסיטה אחרים
שהיא מפחדת ממני מההתחלה כי יודעת שאני טובה ויכולה לעשות את העבודה שלה
שלא יעזור לה כלום ואני בהריון ואני לא עוזבת מרצוני
שאם משהו יקרה לפוקסי זה על מצפונה.

להיות אסרטיבית ולהראות לה שאני לא פריירית. לא רק לבכות אצל הבוס.
מזה יעזור? יוציא קיטור! אולי היא לא תתכרבל לכדור קטן מסריח ועלוב בפינה אבל לפחות אני אומר את שלי ואכנס להלך רוח חיובי יותר.
לא מספיק להגיד תירגעי ואל תקחי ללב - אמא שלי ממש נתנה לי את הכלים לעשות זאת.
מזל שיש לי אמא כזאת!

אחר כך הראתי לה את פוקסי ואכלתי קינואה. לא מזעזע האוכל פרות הזה.
רציתי לכתוב את הפוסט כבר מהצהריים אבל אחותי השתלטה על המחשב שלה. חצופה!
ישנתי עם כאב ראש ועכשיו אני די מסטולה אבל כבר לא בוכה.