לו היה לי כישרון כתיבה פיוטי לתאר לכם איך אני מרגישה עכשיו.
נשבעת שכבר אין לי מילים. אני מרגישה מובסת, מושפלת, כבולה, חסרת אונים ועוד מיליון מילים רעות. והכל בגלל הפקאצה המזדיינת שמתנקמת בי.
שוב היתה לנו שיחה - לה, לבוס ולי. כל כך השתדלתי בשבועות האחרונים, במיוחד בצדדים האופרטיביים. נלחצתי כולי לא לפספס דבר, לא לשכוח, לא לטעות ונהייתי חולה.
אז הוא רואה שחל שיפור, אמנם לא בצד "החיוכי" שירותי אבל כן בכל הדברים האופרטיביים שביקש ממני.
והיא?
כיצד אתאר לכם את המעמד מבלי לחוש בושה עצומה?
האם לפרט ולתת לכם לשפוט בעצמכם?
-מתוך 50 מועמדים שזימנתי לראיונות בחודש האחרון - 1 התפספס וזה לא שביקשתי פעמיים את הטלפון מהבחורה שמנהלת את הנושא.
-מועמד הגיע וישב על השולחן הנמוך כי לא היה כיסא ואני לא הבחנתי בזה כי לא עמדתי לראות.
-חצי יום לא היו עוגות בחברה.
-עובד טוען שאמרתי לו שאין לי טלפון של מישהו (הוא בהחלט שמע לא טוב), אמרתי לו להעביר לי את רצונו במייל כי אני זזה.
-לא שלחתי טבלה באקסל ביום חמישי שחזרתי מחופשת המחלה כאשר הנתונים הבסיסיים כבר היו בידהם ומי שכתב אותם היתה בכלל המחליפה.
-היום בבוקר מועמד הגיע לפני הזמן ולא התקשרתי לפלאפון של המראיין (כי 5 דקות לפני הפקאצה השניה החליטה שעושה זאת במקומי)
-אזור הקבלה לא נראה להם מספיק מסודר (למרות שסידרתי ושוב להזכירכם לא הייתי שבוע!)
זו רק אני שרואה כאן רשימה של קטנוניות?!
רק אני רואה כאן את הנקמנות?
אז פתחתי את הפה ואמרתי לו שוב כל מה שאני חושבת.
שאני מרגישה שכל הזמן מחפשים אותי ובודקים אותי והבעיה בגישה והלחץ עשה אותי חולה ואני ביקשתי לעבור תפקיד ויש כאן אינטריגות וזה מוגזם.
ולא מענין אותו כלום!
מה אני עובדת שם חודש?! שנתיים הבוס הישיר שלי לא התלונן עלי! פאקינג שנתיים!
אז נכון שעכשיו זה ארגון גדול ודברים נעשים אחרת ולפעמים גם לטובה, אפילו אמרתי לו שאני בעד אבל יש גבול!
אני לא סופר מזכירה! שלא לדבר על המשכורת הממוצעת מינוס מינוס שאני מרוויחה.
אני במלכוד
מצד אחד הם לא יפטרו אותי כי זה באלגן עבורם.
מצד שני אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפטר ולהפסיד פיצויים.
מצד שלישי אני באמת רוצה להיות טובה במה שאני עושה.
מצד רביעי הלחץ הזה עושה אותי חולה וכל יום אני חוששת מהרגע שכף רגלי דורכת בפתח המשרד.
אני שחוקה. זה גם לא שהיה טוב עד עכשיו אבל קיוויתי לטוב ונהיה רק יותר גרוע.
לאחר השיחה הקודמת הרגשתי כשלון. עכשיו אני רק רואה בבירור את יצר הנקמנות שלה.
מה המוטיבציה שלה? להעלות את מעמדה ע"י השפלתי. חד וחלק.
אין לה טיפת כשרון ניהולי ואני אוכלת אותה בגלל זה.
מהיום שהיא חזרה מחופשת לידה והרגישה שהשתלטתי לה על חלק מהעניינים היא נלחצה.
אבל היא באמת לא מענינת כאן.
ניסיתי להסביר לו והוא בשלו.
הצעתי שוב לעבור תפקיד אפילו לחצי מישרה וקיבלתי ממנו הרושם שהוא לא סומך עלי.
לא רואה שום ברירה בבפני.
אני אובדת עצות ורק רע לי רע לי רע לי.
עדין מתכוונת לעזוב אחר חופשת הלידה אבל מה אעשה עד אז?
המצב שלי כל כך נוראי שאני מפנטזת על שמירת הריון!
זה מחליא אותי.
למה מגיע לי לחזור בוכה מהעבודה?
מה עלי לעשות?
לפני 17 שנים. 10 ביולי 2007 בשעה 15:41
