מטען עודף

הייתי נכשלת.

יש את הנקודה הזו, בה הפאזל עדיין לא מושלם, אבל כבר אפשר להבין, לראות, להעריך, איך הוא יראה בסוף.

הנקודה הזו, רגע אחד בו הכל מסתדר והכל מתבהר, הנקודה הזו היא משהו שאני שומרת איתי קרוב קרוב, כל הזמן.

בידיעה שמישהו רוצה לדעת עליך עוד ועוד.

ושיחות ארוכות, מתמשכות. פנים מול פנים, בטלפון, במייל. סיפורים על פעם ומעכשיו. מילים שמתגלגלות בינינו ונכרכות סביבנו.

לפעמים לאט ובשקט, לפעמים מהר מהר, כדי להספיק עוד קצת.

מדי פעם אני שואלת את עצמי, בדממה, למה אני מרגישה את הצורך הזה, להספיק כמה שיותר. אולי זה החשש שהזמן שלי מוגבל ואני אפילו לא יודעת מתי הוא עומד להסתיים.

דמעות, כמה צפוי.

משהו מסתובב פה עכשיו. איזו תחושה לא נעימה, תחושה שמשהו לא בסדר, שמשהו לא במקום.

אני לא רוצה את התחושה הזו פה, היא מקלקלת לי, אבל היא פה, ואני לא מסוגלת או מעוניינת להתעלם ממנה.

אז היא פה. והמראה שלה אמנם לא חוסם לי את כל היופי מסביב, אבל הוא בולט, תקוע, מפריע.

אני יושבת על הרצפה. הוא יושב על המיטה. אני למרגלותיו.

הוא כבר לבש את התחתונים, המכנסיים והחולצה, וגם גרב את הגרביים, ורק הנעליים חסרות.

עוד לפני שהוא מתרומם מהמיטה אני מזנקת על אחת הנעליים, וממהרת להשחיל את כף רגלו לתוכה.

בעדינות, בזהירות, אני מכניסה את כף הרגל למקומה, כאילו שמדובר במלאכת מחשבת שיש לעשות בחרדת קודש, במיומנות, ברוגע.

אני מחזקת את השרוכים, נזהרת שלא יישלפו ממקומם, יוצרת לולאות שוות בגודלן וקושרת בקשר פרפר. 

אני שולחת אליו מבט, מחפשת אישור, הסכמה או שביעות רצון. הוא מתבונן בי בריכוז. 

אני תוהה האם עשיתי משהו שהוא כלל לא רצה, משהו שלא עושה לו כלום, או גרוע מכך - משהו שגורם לו לגחך על התאווה שלי לשרוכי נעליו.

הוא שותק לרגע, שכנראה היה לא יותר משניה, אבל נמשך כמעט נצח.

אני נהנה כשאת עושה את זה, הוא אומר לבסוף.

זה כל מה שקיוויתי לשמוע.

ואז הנעל השנייה.

שנגמרות לי המילים :)

זין לא נושר עקב שימוש יתר.

כבר הרבה זמן לא כתבתי כל כך הרבה הודעות דואר אלקטרוניות. כתבתי כי רציתי, כתבתי כי הוא רצה, כתבתי כי לא יכולתי אחרת.

ויש בכך תענוג משולש: פעם ראשונה בכתיבה (שלי), פעם שנייה בקריאה (שלו) ועוד אינספור פעמים בקריאה חוזרת ונשנית (של שנינו).

קצת הצחיק אותי כשהוא כתב לי "אל תעזי להפסיק". מי רוצה להפסיק בכלל, אני רק רוצה עוד.

יש דברים שקשה לדמיין מראש. אפשר לנחש, אפשר לקוות, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בסופם.

אבל אז הם קורים, ופתאום הכל מתחבר. דברים שהיו חסרים הופכים שלמים, שאלות מקבלות תשובה, עניינים בלתי פתורים מוצאים את עצמם עטופים בחיבוק צמוד ומיוזע והכל נראה כל כך נכון, כל כך מתבקש.

ככה בדיוק זה צריך להיות. ככה בדיוק.