מטען עודף

ישנתי מצוין, התעוררתי כמו שצריך ועושה רושם שהיום הזה עומד להיות מוצלח.

אני מתנגדת נחרצות למשפטי "תחשוב טוב - יהיה טוב" על כל נגזרותיהם, אולי כי זה דורש מעט מאוד פעולה והרבה מאוד מחשבה רדודה (מה זה לחשוב טוב בדיוק? זה ניסיון כושל לתרגם "אופטימיות" לעברית?), שהרי כדי שיהיה טוב, לפי המשוואה המחוכמת, לא צריך להתאמץ ולא צריך להבין מניעים, לנתח, לקוות, לעשות משהו ממשי, אלא רק לחשוב טוב (כלומר באופן חיובי).

ולמרות זאת, יהיה טוב. אני בטוחה בכך.

גם אם הקריטריונים שלי לא מוצדקים בעיני מספר אנשים פה, זה לא הופך אותם לפחות מוצדקים בעיניי.

תקציר: אוי, תשתקו.

בו הבוס שלי יוצא מפוזיציית הקשוח-ששום-דבר-לא-מרשים-אותו ואומר לי שעשיתי עבודה טובה, ואני יודעת שהוא צודק, הרגע הזה מתוק מכל תלוש משכורת.

אתה מכיר את ההרגשה הזו, של הויתור, של הכניעה, ההבנה שאין לך מה לחפש יותר ועדיף שתארוז את הזמן הפנוי המועט שלך ותעבור למקום אחר? את הרגשת התסכול שמתפשטת אצלך בגוף, מרוקנת אותך, משאירה אותך מובס וריק? את המרירות, הכעס, הבלבול? את העצב, שלא נותר אלא להביט בו בעיניים פקוחות ולקבל את נוכחותו?

ועדיין, להתייאש זה גרוע אף יותר.

מי שכל הזמן מנסה להוכיח עד כמה שהוא חזק, מוכיח בדיוק ההפך.

או שאפסיק לבכות כשאני כותבת, או שאפסיק לכתוב כשאני בוכה.

אני מפצירה בעצמי להתמקד. אני יודעת שזה מה שצריך. זה מה שצריך, לא? להתמקד. כמובן שאני קודם צריכה להבין מה אני רוצה, ועל הדרך גם מה אני צריכה. כי יש כל כך הרבה הסחות דעת, חלקן נעימות ורכות, חלקן נוקשות ומטרידות, וכולן לוקחות את המחשבות שלי ומטלטלות אותן מפה לשם, בריקוד מבוהל ולא מובן. הדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיות היא לקחת דף ועט, כי אני לא מוצאת מחדד וכל העפרונות שבורי חרטום, ולנסות למפות בצורה הכי רציונלית שאני מצליחה לגייס, את היתרונות והחסרונות. הבעיה היא שאין לי מושג. אני לא יודעת. זה הדבר היחיד שאני יודעת. כל השאר הם ניחושים; אולי ניחושים מוצלחים ומחוכמים, אבל ניחושים, שיכולים להיות מוטעים ולהוביל לתוצאות שאולי אינן הרסניות אלא סתם גרועות, בעוד שהאפשרויות הטובות מוטלות בצד, משועממות ודחויות, ושמחות לאיד. וגם עט לא מצאתי.

משהו גרם לי להרהר אתמול בפרוסט, וליתר דיוק ב- The road not taken.

נתקלתי בפואמה הזו ממש מזמן, והיא היתה כמו מהלומה שמישהו הטיח בי בלי הודעה מוקדמת. הרגשתי שזו אני שנמצאת שם, ביער, בוחרת פעם אחר פעם את השביל, וככל שאני מתקדמת אני מתרחקת מהשביל המקורי בו לא בחרתי, ובדרך עוברת על פני חיים שלמים שהיו יכולים להתרחש, על פני התרחשויות ורגשות ורגעים שלעולם לא אדע שהחמצתי, ועל פני שבילים נוספים שכולם מזמנים התרחשות שלעולם לא אכיר, דרך שלעולם לא אגלה ואפילו לא אדע שלא גיליתי.

יש משהו בדרך הפשוטה, הישירה, שמסתכלת ישר בעיניים ואומרת - כן, יש בי הרהורים ויש בי חרטות ומחשבות שניות וצער, על אותן דרכים בהן בחרתי שלא ללכת, על אותן דרכים שהשארתי לפעם הבאה מתוך ידיעה שאותה פעם ככל הנראה לא תגיע לעולם.

שאני לא מבינה שום דבר.

נכנסתי למיטה לפני שעה. עייפה כדבעי, ולקחתי איתי איזה ספר, לקרוא כמה עמודים לפני השינה.

עכשיו סיימתי אותו, והשינה ממני והלאה.

במשך כמה שנים כמעט ולא קראתי ספרות כזו. התאהבתי בספרי עיון וזה כל מה שעניין אותי; עובדות, דיוק, פרטים, מידע, אמת. ואספתי אותם אליי בדבקות ואהבה ותשוקה מרוסנת, ואל הפרוזה הפניתי כתף קרה. היא היתה האחות הקטנה, המפותלת, המסובכת, זו שצריך לגדל ולהבין, להתעמק ולגלות אליה סלחנות, לחנך ולשקוע לתוכה בסבלנות.

ופתאום, לא ברור בדיוק מתי, היא חזרה לחיי. ואני מרשה לעצמי לבכות, גם במקומות הלא נכונים, לכעוס על פסקה שלא במקומה, להתמרמר על בחירת מילים, להתענג על אחרות.

אולי הייתי זקוקה להפסקה הזו כדי ללמוד לאהוב אותה מחדש.