מטען עודף

אני עייפה.

מהבוקר אני עייפה. התעוררתי בעייפות, הלכתי לקנות איזו מתנה ליום הולדת שמתרחש מחר, ביקרתי בסופר, חזרתי הביתה לבשל וכן, איזו הפתעה, אני עדיין עייפה.

אני מנסה לפענח את המנגנון הזה, של השינה. יש לילות שעוברים עליי במעט מאוד שינה, ואני מקיצה מהם עירנית להפליא, ויש לילות בהם אני זוכה לשינה טובה, ומתעוררת בקושי, מתקשה להפריד את עצמי מהכריות ומקווה להתעורר תוך כדי תנועה. זה לא עובד.

כמובן שהאופציה הנעימה היא ללכת לנמנם ממש עכשיו, אבל שנת הצהריים אינה טובה עבורי. אני נשמטת לתוכה כאילו שאני נופלת לתוך בור סמיך. היקיצה גרועה אפילו יותר; אני מתעוררת מתוך סחרחורת, כבדות בלתי נסבלת מעיקה עליי, כאילו שעטפו את ראשי בתחבושת רטובה ודביקה והניחו אותי באמבט אדים שהנשימה קשה בו. אני מרגישה אבודה ונלעגת, מנסה לקבץ את הכוחות שאמורים להיות בי לאחר המנוחה ולא מוצאת, כעס בלתי מובן מלווה אותי ואני מחכה לשנת הלילה שתבוא ותיקח אותי אליה.

בקיצור, נראה לי שזה זמן לתה.

מעניין שאין פה כפתור dislike (או unlike, כפי שאנשים מסוימים מכנים אותו בטעות).

במחשבה שנייה, אולי עדיף שכך.

אנשים שרושמים כל דבר. לכתוב זה מיושן, מסתבר.

אנשים שמתאימים מכנס לנעל.

אנשים שלא מבינים את ההבדל בין "כש" ל-"ש".

אנשים שפונים אליי ב"את נשואה, את לא מתביישת להיות פה?"

אנשים שפונים אליי ב"מחפשת במקרה עבד ניקיון? מה אכפת לך? נו, תנסי אותי".

אנשים שמסרבים להקשיב.

ככל שאני מדויקת יותר בצרכים וברצונות שלי, כך קשה לי יותר לממש אותם.

אם את לא יכולה לסבול את החום במטבח, לכי להכין כביסה.

בשעה הזו, אני מקווה להיות קצת יותר חכמה.

ובינתיים אחזור לעסוק בכאב הבטן שלי, שלא מעיד על התרגשות, אלא על ארוחה מסוימת שלא הייתי צריכה לאכול, מסתבר.

בכל פעם שאני מעלה על הכתב זכרונות מהפגישה ההיא, הדמעות מטפסות מעלה.

חבל שאף פעם לא פג תוקפן של טראומות.

שהתחיל מאוחר מדי ונגמר בשעה בלתי חוקית לדעתי.

אבל איזה מצברוח נחמד יש לי, למרות ובגלל.

אנשים שמתווכחים איתי ויכוחים סוערים על דברים שהם לא מבינים בהם.

אנשים שפונים אליי ב"היי" בשורת הנושא ותו לא.

אנשים שפונים אליי ב"היי" בשורת הנושא ותו לא ואין להם פרופיל.

אנשים שפונים אליי ב"היי" בשורת הנושא ותו לא ויש להם פרופיל שכמעט מתפקע מרוב חשיבות עצמית.

אנשים שרוצים לפרק אותי ולבנות מחדש, או כל פנטזיית לגו אחרת.

אנשים שמצפים להרחיב-לנפץ-לשבור לי את הגבולות. אתם לא הפסיכולוגית שלי.

אנשים שלא כותבים בלוג.

אנשים שכותבים בלוג שמכיל רק מילים לשירים.

אנשים שכותבים בלוג שמכיל רק שירים מיוטיוב.

אנשים בני שלושים ומשהו עם 15 שנות ניסיון בבדס"מ.

אנשים שכותבים "שולט מנוסה (בעיקר בחו"ל)". בערך כמו אנשים שמפרסמים ביד 2 חפצים "לרגל נסיעה".

אנשים שמתעקשים שאענה להודעות שלהם, רק כדי שיוכלו לגרום לי להתחרט על כך רגע אחרי שעניתי.

שאני רגישה מדי.