|
|
|
יש פה איזו מישהי* שכותבת כמו גבר. לא סתם גבר, גבר שעיר במיוחד.
הטסטוסטרון מתפרץ מהפוסטים שלה* עד שאני לא מתאפקת ומציצה מדי פעם מתחת לבלוג, לבדוק האם אין שם זין.
אני תוהה האם יש מצב שגברים חרמנים אחרים, חוץ ממנה* זאת אומרת, יחשבו שמדובר בדבר האמיתי.
*עם זיפים.
סיטואציה 1:
מישהו שולח לי הודעה.
אני קוראת אותה, ומיד פונה לפרופיל שלו.
אני נכנסת לבלוג שלו, אם יש כזה.
אני מגלה שהוא לא מתאים לי.
אני מחליטה לא להתעלם, כי זה לא יפה, ותחת זאת לענות לו מדוע זה לא יילך בינינו.
אני שולחת לו הודעה מנומסת, בה אני מודה לו על הפנייה ומסבירה לו מדוע אני לא מעוניינת.
הוא משיב לי בהודעה מתנפלת, מעליבה ופוגעת.
אני עונה לו בהודעה שההודעה הזו לא תגרום לי לרצות לשוחח איתו.
הוא עונה לי שמי רוצה בכלל לשוחח איתי, שהרי אני מכוערת-שמנה-מטומטמת.
אני מתעצבנת קשות.
אני חוסמת אותו.
אני ממשיכה להיות עצבנית.
אני בודקת שהוא אכן חסום. מי אמר שיש לי או.סי.די? אני רק מוודאת.
סיטואציה 2:
מישהו שולח לי הודעה.
אני קוראת אותה, ומיד פונה לפרופיל שלו.
אני נכנסת לבלוג שלו, אם יש כזה.
אני מגלה שהוא לא מתאים לי.
אני לא עונה. לא חוסמת. לא מתעצבנת.
אם הייתי מצליחה להעלות את ההסתברות לסיטואציה 2, הייתי בנאדם רגוע יותר.
כנראה שאני צריכה לאכול באגט.
עם חמאה.
במיוחד איתו.
זה שקר כמובן, אני שונאת לריב בכלל. אני עוצרת את עצמי במקרים רבים, ואחרי שאומרים לי משהו פוגע אני מתאפקת נורא שלא לענות, ולא לפצוח בריב.
אבל איתו, ובכן, זה גרוע ממש.
זה מתחיל ממני. או ממנו. מישהו אומר משהו, מישהו מחזיר לו באיזו נעלבתי-ממך-נראה-לך-שזה-הגיוני-לדבר-אליי-ככה, מישהו נפגע, מישהו אומר מילה שלא היתה צריכה להיאמר, מישהו טורק דלת, מישהו צועק, מישהו בוכה, מישהו כועס, מישהו כועס יותר, וכן הלאה וכן הלאה.
והכל נראה גרוע, והכל נראה בלתי ניתן לתיקון, והכל שבור, והכל קרוע.
בחינת העבר מראה לי שזה תמיד נראה לי גרוע ואז איכשהו הכל שב על מקומו בשלום, אבל כרגע, מנקודת המבט הנמוכה והצרה שלי, זה נראה איום ונורא.
אנשים שכאשר שואלים אותם מה הפטיש שלהם, עונים "5 קילו".
אנשים שכאשר שואלים אותם על הגבולות שלהם, משיבים ב"גבולות 67".
אנשים שלא מכירים אותי, אבל זה לא מפריע להם לחשוב שהם יודעים מה אני צריכה וגם לספר לי על כך בפירוט.
אנשים שלא מודעים למגבלות שלהם.
אנשים שחושבים שכולם צריכים לשמוע את המוזיקה שהם שומעים.
אנשים שמשחררים את הכלב שלהם, צופים בו מחרבן באמצע המדרכה, וממשיכים ללכת כאילו שזה לא קשור אליהם.
אנשים שלא יודעים לקבל "לא" כתשובה (כן, אני יודעת שזה כבר היה, אבל זה רלוונטי מתמיד).
אתמול, לפני השינה, עלתה לי תמונה.
הוא ואני, בארוע אליו הוזמנו לחוד והגענו יחד, בנסיעה שאינה ארוכה ואינה קצרה, במכונית שלו.
כל כך הרבה אנשים, ואני רואה רק אותו.
וצפוף.
ואין לי מקום לשבת. אז אני יושבת לרגליו. ואף אחד לא מנחש שזו היתה הבחירה שלי גם אם היו שם המון מקומות ישיבה פנויים.
אני מצחיקה* את עצמי לפעמים; גם כשאין לי מאסטר אני ממשיכה להעלות זכרונות במקום לתת להם לחיות בעבר.
*כלומר מרגיזה.
יש לי יום חופש.
האם אני
א. יוצאת לדייט מסקרן
ב. יוצאת לפגישה עם מורטת הגבות שלי
ג. יוצאת לבית קפה עם חברות
ד. מסדרת את המחסן
בין העונים נכונה תוגרל אות.
יש אנשים שיש להם כשרון מיוחד להגיד משהו שגורם לי תוך רגע לאבד את שיווי המשקל.
לעזאזל איתי.
מאות ילדים מתרוצצים מסביב, נופלים, משתטחים בצעקות על המזרנים, מתנגשים זה בזה, צועקים, מיוזעים, שיכורים מהחופש הגדול, משליכים כדורים צבעוניים, מזנקים על מתקנים מתנפחים מחוררים, ממררים בבכי, מתנחמים בהבטחה על צ'יפס במקדונלדס, מאבדים את הוריהם, מטפסים, קופצים, זוחלים, מעורפלים מחום, מייבבים.
איזה כיף בג'ימבורי.
אנשים שלא יודעים לקבל "לא", גם אם הוא מנומס לעילא.
אנשים שמקבלים את ה"לא", אבל שולחים לאחר מכן הודעה מפורטת שמסבירה לי למה אני מפסידה את הדבר הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי.
אנשים שלא קוראים פרופילים.
אנשים שקוראים פרופילים אבל נעצרים במילה "נשלטת".
אנשים שמקשיבים רק לעצמם.
