מטען עודף

כשאין מה לכתוב.

מעניין.

הוא לפתוח אותו.

מכירים את זה שפתאום מרגישים איך האויר נגמר?

אז ככה.

כעס זה דבר מפחיד. במקרים רבים אני בוחרת, כשאני נתקלת חזיתית בכעס שמופנה כלפי, פשוט לשתוק. הייתי נעלמת אם הייתי יכולה, אבל אני לא, אז אני פשוט מתכווצת ומחכה שזה יעבור. כמובן שלא תמיד צריך לשתוק; לפעמים עדיף לומר משהו, להסביר, אולי להתגונן - אבל לא אני. אני פשוט שותקת.

גם כשאני יודעת שהכעס הוא מוגזם, סוג של הקצנה לצורך השגת מטרה מסוימת, אני נוהגת באותה דקת דומיה. גם אם ברור לי שזה לא באמת, שהכל בסדר, שאף אחד לא כועס עליי כפי שנדמה לי, אני מרגישה את הרעד הזה, החשש, הפחד שהכל מתמוטט סביבי. ברגעים כאלה אני שוכחת להיות רציונלית, אני רק מרגישה. וזה מפחיד נורא, ומרגש.

מסתבר שזה מה שמעניין את שולטי הכלוב. שלומי.
זו ההודעה השכיחה ביותר. בוקר טוב, מה שלומי.
ובכן, שלומי משועמם מהודעות מרוטות מרוב שימוש חוזר. שלומי מצפה לקצת יחס אישי ולא לקופי פייסט.
אולי הציפיות שלי לא ריאליות, אולי נדבקתי באופטימיות ממישהו.

אה, זה מה שקורה כשמגיעים לקניון בחג האהבה(!) כדי לקנות מתנה.
מיליוני דובונים, פרלינים, ממתקים, לבבות ופריטי הלבשה תחתונה בצבעי אדום-ורוד-לבן. הכל נוצץ ופרוותי, הכל מעוטר ומבושם, מקושט ופרחוני.
כזה סשן-גועל לא היה לי מזמן.

אנשים שמבקרים את הפרופיל שלי כשהפרופיל שלהם ריק.
אנשים ששואלים אם יש מצב כשבפרופיל שלהם יש בעיקר פסיקים, רווחים תמוהים ושלוש נקודות.
אנשים שטוענים שאני שולטת, רק לא יודעת את זה עדיין.
אנשים שקובעים קביעות לגבי חיי הנישואין שלי בלי שיכירו אותי כלל.
אנשים שמתחילים שיחה בהעלבות.
אנשים ששואלים במשפט השני - נו, אז על מה נדבר?
אנשים שמרגיעים אותי שזה בסדר, גם לנשלטת מותר שיהיו דעות.

זה כמו להגיע לחנות ממתקים, לפסוע פנימה, להסתחרר מהמגוון, ולצאת החוצה בידיים ריקות -- רעבה.

להתנתק רק כדי להתחבר שוב.
להחליט שזהו רק כדי לשנות את דעתי מיד, ואז לשנות אותה שוב, ושוב, ושוב.
לטרוק דלת רק כדי להציץ דרך חור המנעול.
לרוץ קדימה ולהתבונן אחורה.
לחשוב, לתהות, להתחרט, לכעוס, לסגת ולשוב.

לפעמים משפט אחד יכול לחרמן עד מוות.
לפעמים אותו משפט יכול לעורר בחילה.