מטען עודף

חלמתי חלום מטריד הלילה. חלום שהיה מיני מתחילתו ועד סופו המר.
התעוררתי כשאני זוכרת במדויק על מה חלמתי, דבר יוצא דופן אצלי, אולי כי התעוררתי מהחלום עצמו, אני לא בטוחה.
בכל אופן, מכיוון שיוסף לא היה לידי, חיפשתי פירוש באינטרנט ומצאתי שככל הנראה מדובר בחששות שיש לי בנוגע לדברים שמתרחשים מהר מדי או חששות אחרים בנוגע למיניות שלי.
חבל שלא חלמתי על שבע פרות שמנות.

על כל פעם שקראתי פוסט מעניין וכתוב היטב, ואז נכנסתי לכרטיס של הכותב רק כדי לגלות שהוא רווק מדי וצעיר מדי, היו לי לפחות שלושה שקלים.

אני מוצאת את עצמי עושה יותר ויותר כושר, משתוקקת שהאימון ייגמר אבל חוזרת אליו שוב ושוב.
עוד כמה כפיפות בטן לפני האוכל, עוד כמה לפני האמבטיה, עוד כמה לפני השינה.
מוסיפה משקולות כשרק אפשר, כדי שיהיה קצת יותר מעניין.
ועוד כמה תרגילים לחיטוב התחת, לעיצוב הזרועות, לרגליים, למותניים.
אני לא מסוגלת לחיות רגע אחד בלי להתמכר למשהו.

אני מנחמת את עצמי בכך שטוב שמצאנו את עצמנו בסיטואציה הזו, שהובילה לסיטואציה בה אני נמצאת עכשיו, דווקא בעיתוי ההוא.
הרי אם היינו ממשיכים, זה רק היה קשה יותר, מסובך יותר, כואב יותר. הרי ככל שהמוזיקה היתה ממשיכה להתנגן היינו מגלים עוד ועוד צלילים שהיינו מתקשים להתנתק מהם, והיינו נאלצים, כי אין ברירה אחרת.
ובכל זאת, באסה.

זה מה שאני אומרת כשלא טוב לי, זה קיצור של "המצב בכלל לא טוב" ככל הנראה.
וזה בדיוק הזמן להשתמש בטוב הזה.
זה היה נהדר כל עוד זה נמשך, וחבל שזה נגמר כל כך מהר. אני מנסה להתעטף ברציונליות שאני כל כך לא מורגלת אליה ולהבהיר לעצמי שאלה החיים וצריך להתמודד עם המציאות במקום לדמיין מציאות חליפית, ועדיין, כל מה שיש לי לומר זה "טוב".

לפעמים אני סתומה. הבעיה היא שאני מגלה את זה רק בדיעבד.

קשה לי לקבל נזיפות, לא כי יש לי בעיה עם סמכות, אלא בדיוק להפך.

עם פועלי בניין, שהעירו אותי הבוקר עם טרקטוריהם, דחפוריהם וצעקותיהם.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מדברת לעצמי. לא בקול חלילה, אלא בתוך הראש, אומרת לעצמי מה כדאי לעשות ומה פחות, מה עומד להיות טעות למרות שברור לי שאעשה זאת בכל אופן, מה משתלם ומה אידיוטי במיוחד. אבל לא עכשיו. עכשיו הכל נראה לי, באופן בלתי ברור ובלתי הגיוני, בהיר לגמרי. משום מה לא מתלווה לכך החשש, שכמו בכל סרט שאותו התסריטאי אינו מכבד, יבוא איזה טוויסט בעלילה ויוכיח לגיבורה שהנה, שום דבר אינו בהיר, שום דבר אינו צפוי, שום דבר אינו רגוע. אני ממש מקווה שזה לא יקרה.

אני מזיעה *עוד לפני* האימון.
המים הקרים הופכים למים פושרים תוך כדי מזיגתם לספל.
לאפות משהו נראה לי כמו עונש של מאסטר אכזרי במיוחד.
לא מתחשק לי להזדיין.

מה יהיה עם החום הזה. הביאו את הסתיו, מנוולים.

ולמה כלובי פתח את כל שירותי הכלוב לשולטות דווקא? אני מרגישה מרומה.

אז יש את המצב הזה, בו אני מנסה לא לפתח ציפיות. זה עובד בערך כמו לא לחשוב על פילים ורודים. אני מקפידה להגיד לעצמי שלוש פעמים ביום, על בטן ריקה, שעדיף לא לפתח ציפיות, כי מה, הרי ידוע שזו רק ההתחלה, והכל עוד יכול לקרות, וצריך להתנהל פה בצורה מחושבת, וצריך לקחת את הזמן, ולנשום, ולנשוף, וכל העניין הזה של הנשימה הנכונה, וגם לא לפתח ציפיות, כפי שנאמר פה קודם, ובצדק נאמר.

ולכן אני לא מפתחת ציפיות. אולי רק קצת, בפינות.