מטען עודף

ביליתי את הערב בתהיה מדוע מישהו מתנהג באופן מסוים, ואז גיליתי שאני לוקה בדיוק באותה תסמונת.
לא שזה מקדם אותי לאיפשהו, אבל בסדר.

יותר מדי
אנשים
כותבים פה
שירה
אולי
נדמה להם
שכשלוחצים על האנטר
כל
מילה או שתיים
הכל הופך
למעניין יותר
אפילו
מחוכם

אני במיטה עם בעלי.
אני מרגישה איך היד שלו מתרוממת ואיך הפנים שלי מתחילות להתעוות מתוך הציפיה למכה שתגיע
ואז, תוך כדי שהאצבעות שלו מלטפות לי את הלחי, אני מבינה שזה לא הוא, הסוטר.

כלומר בבלוג השכוח הזה, שלא לומר זנוח, שלא לומר, באמת עדיף.
בכלל נכנסתי לפה רק כדי לכתוב את מה שאני כבר לא יכולה להקליד בראש, כי כבר אין לי מקום, והפרעות הקשב האלה מקשות עליי לזכור מה רציתי לא לשכוח. חשבתי לעצמי שזה בטח רעיון לא הכי טוב, שוודאי יש עניינים חשובים יותר שאני יכולה לעסוק בהם, ועדיין, נכנסתי.

כבר כמה ימים, ואם אדייק מדובר במספר זוגי, שהרעיון לחזור ולכתוב פה מעסיק אותי. לכאורה מדובר בבולשיט; אם יש לי מה לכתוב, אני כותבת, ואם לא - אז לא. כלומר, אצל אנשים נורמליים זה אולי עובד, אבל אני, כידוע, איני כזו. לכתוב פה זה סוג של הצהרה, אמירה, הכרזה. לכתוב פה זה לא כמו לקרוא מה שאחרים כתבו, זה לקחת חלק, להיות מעורבת, ואולי אפילו להודות בפני עצמי שכן, אני עדיין בעניין, אמנם בהיסוס, אולי מתוך חשש, אבל עדיין.

היום, כשנסעתי נסיעה ליעד מוכר, כמעט החמצתי את הפניה כי חשבתי על איש אחד, שרק בדיעבד ואחרי המון שנים הבנתי שהיה סימן לכך שיש בי את המשיכה לאזור המסוכן הזה, ותהיתי מה הייתי אומרת לו - לו הייתי פוגשת אותו היום - האם הייתי כועסת עליו, האם הייתי מחבקת אותו, האם הוא היה מזהה אותי בכלל אחרי כל הזמן שחלף. לא שזה אפשרי בכלל, ועדיין.

אני יודעת שאני צריכה להפסיק להשתמש במילה הזו ובמה שהיא מייצגת, ועדיין, אני אוהבת אותה כל כך.

גברים שקוראים לעצמם "שולט טבעי" הם כמו נשים שקוראות לעצמן "אישה אמיתית".

שזה בערך אותו דבר.

בכלופן, יש פה כאלה שקוראים, לא שברור לי למה כי אני הרי לא כותבת פה, אז לפחות שתהיה סיבה לכך שהם, כלומר אתם, נכנסתם.

יש לי איזו חברה-רחוקה, כזו שמשתייכת לחוג החברים שלי אבל למעשה לא חברה באמת. בשיחה עם חברה טובה ניסיתי להבין למה בעצם אני לא מחבבת אותה, ולא הצלחתי לשים את האצבע על הדבר המדויק. פתאום אתמול בלילה, כשחיכיתי שהשינה תגיע, הבנתי. היא פשוט מזויפת בעיניי. הדברים שהיא אומרת, שהיא כותבת, החיוך שלה, המחמאות שלה, האינטונציה שלה - הכל נראה בעיניי מלאכותי, מזויף, דוחה. אני לא מאמינה לה, למילים שלה, לרגשות שהיא מקפידה לשגר למקומות הנכונים. אני לא מצליחה לחבב אותה כי היא פלסטיקית; אומרת את הדברים שנכון לומר, מחייכת את החיוך המדויק הנחוץ, מחבקת בדיוק את מספק השניות הראוי. שום דבר לא נובע ממנה, שום דבר לא אמיתי. כמו לנהל מערכת יחסים עם בובה מתנפחת.

לפעמים אני רואה פה ניק שמעורר בי חיוך או סקרנות.
ואז אני נכנסת לפרופיל ומגלה שטעיתי.

אני מאזינה לקולות מחדר הכביסה. המכונה סוחטת שם וכל חומרי הניקוי שעליה מתנערים בחוסר נוחות.
בסרט פורנו כבר היה מגיע הטכנאי לבדוק למה היא זזה כל כך הרבה תוך כדי סחיטה, אבל אין פה סרט פורנו למרות שהבית שקט, למעט המכונה כאמור.

ישנתי הרבה כל כך בלילה. הייתי צריכה לעזוב את הכל ולנסוע מכאן, לברוח קצת, אבל אפילו אני יודעת שלנסוע לא יעזור לי לברוח מעצמי. עדיף לישון וממילא אני לא אוהבת לנהוג בלילה, וזה לא שיש לי לאן ללכת. הייתי שותה משהו אם הייתי יודעת לשתות. הייתי מעשנת משהו אם הייתי יודעת לעשן. אז הלכתי לישון.

יש פה כמה אנשים ששונאים אותי, מעניין אם הם קוראים אותי. אני מניחה שכן, הייתי מעדיפה שלא.
אשליית הפרטיות, כמה שאני אוהבת אותה. וזה בדיוק העניין - לנתץ את הבלוג, למחוק את שם המשתמש, לאבד את הססמה למייל, לנתק קשר עם הדמות שהיא אני.

ואז להתחיל מחדש.

למחוק את הבלוג. פשוט ללחוץ על "מחיקה" ולהתבונן בשוויון נפש איך ערימות הטקסטים האלה פשוט נעלמות.
הייתי שמחה לעשות את זה אבל אין לי אומץ.

שלא ביקרתי בכלוב. ענייני עבודה ומשפחה, דברים טובים בעיקר, הסיחו את דעתי, אבל ככל הנראה שלא עד הסוף. עובדה שאני פה.
אני תוהה בנוגע לסיפור הבא שאכתוב. יש הצעות לכותרת בקהל?