מטען עודף

לפני שבוע בערך התחלתי בדיאטה. לא שאני צריכה אותה, ואת זה אני יודעת כי הורדתי אפליקציות שמחשבות את ה-BMI שלי, כזו שבודקת את רמת הכושר שלי וכזו שמספרת לי כל שעה עגולה שאני צריכה לאהוב את עצמי כי אני נראית יופי. בדיוק, מיד מתחילה.
אז אני משתדלת להיות בסדר ולא לאכול את כל הדברים שאני אוהבת, שהם בעיקר שוקולד. מבחינתי אפשר להעביר מצוין יום שלם עם שוקולד ותפוחים. אז עכשיו אני ממשיכה, רק בלי השוקולד, ותפוחים זה לא משביע.
מה שנותר לברר הוא למה אני בכלל עושה את הדיאטה הזו. התשובה היא, ככל הנראה, כי אני יכולה; שליטה עצמית זה נעים בעיקר כששליטה חיצונית חסרה עד כאב, וזה נחמד לראות שאני יכולה, שאני מצליחה, שהידד לי וכל היתר.
אבל אז מגיעה השעה הזו בלילה, בה אני מרגישה בעיקר את מה שאין לי, ואז אני מתחילה לחשוב על דברים שאני לא צריכה לחשוב, ואני מתחילה לרצות עניינים שאני לא צריכה לרצות וכן, זה כולל גם שוקולד, וגם דברים אחרים.

כי הרי ברור שזה יעצבן אותי. זה מעצבן כי יש שם אנשים מתלהמים, שבאופן מכעיס עושים הרבה רעש.
יש שם דעות כל כך שיפוטיות, שלא הייתי מצפה למצוא באתר בדסמ. נו באמת, כולנו פה הרי דפוקים באופן זה או אחר, חביב יותר או פחות.
יש שם אנשים שלא שומעים, שלא מקשיבים, שאכפת להם רק מהדעה שלהם, שלא הפנימו את העניין של פורום - מקום בו מקיימים שיחה. מבחינתם השיחה הטובה ביותר היא מונולוג, וראויים להצטרף רק אלה שאוחזים בדעתם; האחרים יזכו למנת בוז וטינופת.
אז למה לעזאזל אני מתעקשת לקרוא שם? זה כמו להתבונן בתאונת דרכים - מושך ומגעיל באותה מידה.

התלהבות-לחץ-היסטריה-השקעה-אנחת רווחה-דדליין-נפילת מתח-רוגע-שיחה עם הבוס-באסה.
בפעם הבאה אני מתחתנת עם מיליונר.

אני נטולת מחשבות, נטולת זמן פנוי, נטולת זיונים ונטולת מצברוח.
רק בלילה, רגע לפני שאני נרדמת, אני מעלה מחשבה קצרה, תמונה, לחלוטין לא מינית אבל בהחלט בדסמית, וככה אני נרדמת.

אם עוצמים חזק את העיניים, אפשר לראות ניצוצות, כמו זיקוקים שאפשר להפסיק כשזה הופך להיות יותר מדי.
והיותר מדי הזה, הוא העניין החמקמק. הרי אי אפשר לדעת שזה הרגע המדויק. אולי אפשר עוד קצת ובחרנו להפסיק לפני הזמן, ואולי עברנו את הנקודה והיינו צריכים להפסיק כבר קודם?
אתמול התעורר בי הרצון להכאיב לעצמי, אבל התאפקתי. אני מכירה את הרצון הזה, את הכמיהה למשהו חזק ומוחלט שיבוא ויסמן לי את הגבול, ויהפוך את כל הרגשות האחרים לנסבלים. אבל התאפקתי.

משהו שהתרחש לאחרונה גרם לי להרגיש שאני צריכה ללכת מפה, אבל קשה לי. יש משהו בכלוב הזה שגורם לי לחזור תמיד.

לאהוב ולא להיות נאהבת. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהי.
ואולי הדבר הגרוע ביותר הוא לא לאהוב, להקשיח את המבט ולהמשיך כאילו כלום.
ואולי זה לגלות ששוב כואב לי הגרון, אחרי שכבר כאב לפני שבועיים. מה יהיה.
ואולי זה להבין שהמוזה שלי נעלמה, ולמרות שחיפשתי אחריה היטב, היא נעדרת ולא ברור מתי אמצא אותה, אם בכלל.
ואולי זה לומר משהו מלא רגש למישהו ואז לחטוף מקלחת קרה של התעלמות.

מחר יום חדש, בתקווה שיהיה מוצלח קצת יותר.

של שכרון חושים?

פעם כתבתי פה פוסט, ובסיומו הזכרתי משהו שאני רוצה לכתוב, על ניצול סמכות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=296202&blog_id=20020
מאז התרחשו כל מיני דברים, והנה הוא במגזין: http://www.thecage.co.il/magazine,3013.html

רוב המשפטים שמחולקים לשני חלקים וביניהם מפרידה המילה "אבל" הם פיקציה; החלק הראשון הוא עניין ספק מנהלתי ספק פולני, שנועד לרכך את המשפט השני ותו לא.

ככל שאני מנסה להיות נחמדה ולהשיב להודעות שנשלחות אליי, אני מתמלאת בחילה.
מסתבר ש"אני לא מעוניינת" זו תשובה בלתי לגיטימית מצד שולטים מסוימים פה.
עדיף שילמדו לשלוט בעצמם לפני שהם מנסים לשלוט באחרת.
פשוט מבחיל.