מטען עודף

ביקרתי היום בבית הספר של בתי.
ילדים רצו בתוך שלוליות, ממהרים לכיתות, ואז ראיתי אותה - מלכת הכיתה.
זה היה ברור. חבורת בנות קפצה סביבה, מנסות ללכוד את תשומת ליבה.
היא עמדה שם, גבוהה וגאה, מודעת לחלוטין לכוח שלה, ליופי שלה, למעמד.
ברגעים כאלה אני כל כך שמחה שאני לא שם.
מעולם לא הייתי מלכת הכיתה, לא סגניתה ואפילו לא השתייכתי לחבורת המחזרות שלה. סתם הייתי.
לפעמים היו לי שתי חברות, לפעמים אחת, לפעמים בכלל לא.
מעולם לא הייתי "היפה", למרות שבמבט לאחור, דווקא הייתי יפה למדי. לא הרגשתי יפה, אולי זה העניין.
לא ניסיתי, לא השתדלתי, לא נאבקתי על מקומי. תמיד חיבבתי את הפאסיביות.
אם היו שואלים אותי לאיזה רגע בילדות הייתי רוצה לחזור, אני לא בטוחה שהייתי מוצאת תשובה.
לפחות זה מאחורי.
אני מאוד נוסטלגית בדרך כלל. לא הפעם.

אני פונה לסגור את התריסים, לסלק את השמש שפורצת הביתה, לפני שאני מתיישבת לכתוב.

היום אני רגועה. לפני יומיים היתה בי סערה של רגשות שאני לפעמים מנסה לשכוח שיש בי.
אני מנסה להבין מה עדיף - להזין את הרגש הזה, להאכיל אותו, לגדל אותו? ואולי להניח לו לגווע?

אתמול בלילה נכנסתי לחדר האמבטיה מיד אחרי שיצא ממנו בעלי.
הושטתי יד למברשת השיניים.
היא היתה רטובה.
רטובה לגמרי.
לא לחה, כאילו מישהו העמיד לידה מברשת שיניים אחרת, וזו החליפה איתה חיבוק זריז. לגמרי רטובה.
תגיד, הבטתי בו, אתה במקרה צחצחת במברשת השיניים שלי?
המממ, אממממ, סליחה - הוא אמר.

עשינו ביחד הכל, כולל דברים שנמצאים בגבולות של לא מעט אנשים פה, אבל לצחצח במברשת שלי?! גם לי יש קווים אדומים.

הצלחתי לפתור את שאלה מס' 4 ב"עשרים שאלות" של הארץ.
http://www.haaretz.co.il/magazine/twentyquestion/1.1615578
מרגישה עד כמה צר עולמי, בקטע לא אירוני, אבל לגמרי מודע לעצמו.

חבל שאני לא נהנית ממנה.

אני מאוד אוהבת לכתוב, אבל אני אוהבת לא פחות לקרוא, בעיקר דברים שמעניינים אותי, שחלקם, לא ממש מפתיע, מתרחש באתר הזה.
את הצ'ט אינני אוהבת; מדובר בביב שופכין אלים וקצר סבלנות, ולמרות שביליתי שם, למרות שלא ממש מדויק להשתמש במילה הזו, בתקופות שונות במהלך חיי ולמרות ההיצע העצום, לא הצלחתי למצוא שם את מה שחיפשתי, את מי שחיפשתי.

לא בעיה למצוא סקס, את זה גיליתי די מהר, אבל שיחה נעימה, קולחת, משעשעת, רהוטה ומאתגרת? אוהו, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. משפטים ממוחזרים עטופים בעטיפת סקס דביקה, הבטחות שאיש לא מאמין להן מעוטרות בהתחכמויות רופסות, אמירות פסבדו-מפתות שמעוררות בי מבוכה. כל אוטוסטרדת המילים הזו גורמת לי ללחוץ על האיקס, מתוך תקווה כושלת שלא להגיע לשם שוב.

שחושבים שאם אני לא נענית לחיזוריהם, אני לא באמת נשלטת.
אנשים שחושבים ששיחה זה דבר מיותר באתר הזה, והכל צריך להיות ישר ולעניין.
אנשים שחושבים ש"יש לך מסנג'ר?" זו הודעה ראשונה לגיטימית.
אנשים שחושבים שסימני פיסוק הם דבר אופציונלי.
אנשים שלא חושבים.

כאבה לי הבטן נורא בלילה. לא עניין של מטפורות, בלי פרשנות של "זה מה שקורה כששומרים דברים בבטן", סתם משהו שאכלתי ככל הנראה, וגרם לי להיות ערה יותר מדי זמן כשהייתי צריכה לישון.

כדי להירדם צפיתי באחת התוכניות המשעממות יותר, שלא ברור מדוע אני מוצאת בה עניין - "איך עושים את זה?". הפעם למדתי כיצד מכינים חכה מגרפיט, כיצד יוצרים משרוקית לציד ציפורים, איך מכינים פיצה להקפאה וכיצד יוצרים זירת הוקי-קרח; אולי פעם אזדקק לידע שצברתי במהלך הלילה הלבן שעברתי, אבל כנראה שלא.

חשבתי על כל מיני גברים שהכרתי, לאו דווקא באופן מיני. חשבתי על המשימות שמחכות לי בעבודה. חשבתי על ההקדשה בספר שלא פתחתי כבר הרבה זמן. בסוף נרדמתי.

קוראים לה "המכשפה". לא ברור היכן פגשתי אותה, אבל אני מוצאת את עצמי עומדת בחדר השינה שלה. עירומה. היא דווקא לבושה.
היא מדברת איתי, אבל אני מצליחה רק להתרכז בסנטר שלה. לא מצליחה לפגוש בעיניים שלה.
היא מתפשטת. לגמרי. נצמדת אליי. אני תוהה מה אני עושה שם, כי נשים הן לא הקטע שלי.
מפה לשם היא שולפת סטרפאון. מצד אחד כל הסיטואציה מגעילה אותי, מצד שני - מאוד נעים לי.
ואז התעוררתי.


*יש פרויד בקהל?

אבל אני פה. הייתי רוצה לומר שאני לא יודעת למה אני פה, שלא ברור למה אני כותבת, שאין לי מושג מדוע נכנסתי לפה - אבל אני יודעת היטב.
הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא מסוגלת לחשוב על כך שמישהו שמכיר אותי במציאות, קורא אותי כאן; זה אמור להיות מקום אישי, מקום לכתוב בו הכל בלי עריכה, מקום בו אני יכולה להושיב את עצמי על ספת הבלוג ולחפור קצת בעצמי, בדיוק בעדינות לה אני זקוקה.
ויש מישהו שקורא פה ומכיר אותי.
כשהבנתי שהוא קורא אותי לא הופתעתי, יש לו נטיה למצוא אותי בכל מקום בו אני משאירה אחרי אותיות, אבל התעצבנתי; ידעתי שמאותו רגע זה יפסיק להיות המקום הבטוח שלי, ויהפוך למקום בו אני צריכה להיזהר במילותיי. ממקום אישי (יחסית, ברור שיחסית) זה הפך פתאום למקום ציבורי.
לא היתה לי זכות לכעוס שהוא קורא, כי הרי הוא לא פרץ לביתי וחיטט במגירות הנפש שלי, אלא קרא כפי שכל אחד רשאי לקרוא - ובכל זאת התעצבנתי, הרי אם לא היה מודיע לי שהוא קורא אותי, הייתי יכולה להמשיך ליהנות מאשליית הניכור שאני כה אוהבת.
אבל היא איננה.
שקלתי לפתוח בלוג חדש, אבל זה אידיוטי.
מה שנשאר לי זה לוותר על הכתיבה פה, או לכתוב תוך צנזורה עצמית.
לא אכחיש שזה מבאס אותי לאללה.