לפני 12 שנים. 27 באוגוסט 2012 בשעה 8:01
משהו גרם לי להרהר אתמול בפרוסט, וליתר דיוק ב- The road not taken.
נתקלתי בפואמה הזו ממש מזמן, והיא היתה כמו מהלומה שמישהו הטיח בי בלי הודעה מוקדמת. הרגשתי שזו אני שנמצאת שם, ביער, בוחרת פעם אחר פעם את השביל, וככל שאני מתקדמת אני מתרחקת מהשביל המקורי בו לא בחרתי, ובדרך עוברת על פני חיים שלמים שהיו יכולים להתרחש, על פני התרחשויות ורגשות ורגעים שלעולם לא אדע שהחמצתי, ועל פני שבילים נוספים שכולם מזמנים התרחשות שלעולם לא אכיר, דרך שלעולם לא אגלה ואפילו לא אדע שלא גיליתי.
יש משהו בדרך הפשוטה, הישירה, שמסתכלת ישר בעיניים ואומרת - כן, יש בי הרהורים ויש בי חרטות ומחשבות שניות וצער, על אותן דרכים בהן בחרתי שלא ללכת, על אותן דרכים שהשארתי לפעם הבאה מתוך ידיעה שאותה פעם ככל הנראה לא תגיע לעולם.
