מטען עודף

אם הייתי צריכה הוכחה לכך שאני כה נדירה, קיבלתי אותה הבוקר מרופא המשפחה שלי.

עקב נטילת תרופה מסוימת, תפסה אותי פריחה אלרגית שאני לא יודעת האם היא יותר אדומה או יותר מגרדת. "מעולם לא נתקלתי בתגובה אלרגית דומה לתרופה הזו", התפעל הרופא, "זה ממש נדיר".

אני מרגישה כמו בסשן פניסטיל.

רק כשאתה מתחיל לאכול, אתה מגלה כמה רעב היית.

כשמשהו אחד לא בסדר, הכל מתחרבן.

כשטוב לי, ממש ממש טוב לי.

לעולם לא אכה אותך מתוך כעס, הוא אמר. זה משחק, אנחנו משחקים.

משחק.

רק שזה לא נראה לי כמו משחק. זה אמיתי לגמרי.

המילים שעוברות בינינו, אמיתיות לגמרי.

האדמומיות על הטוסיק והירכיים - אמיתית גם היא.

הרגשת ההתמסרות, הכניעה, הרעב - אמיתיים לחלוטין. זה באמת מה שאני מרגישה.

בדס"מ. אני צריכה אותו. לא רק אותו, אבל גם, בהחלט.

ויש את השיחות בינינו, אותן אנחנו מנהלים לא כנשלטת ושולט, אלא כזוג אנשים שרוצה להכיר, ללמוד ולגלות. והמגע שלא מפחד להיות מחבק ומלטף, והמבטים הרכים.

אני צריכה אותם לא פחות, אפילו הרבה יותר.

וברגע אחד, הכל יכול להשתנות - מבטים הופכים מרכים לבלתי מתפשרים, היד המחבקת מתרוממת, וכמו גיבור על שנדחס לתא טלפון ויוצא ממנו שונה לחלוטין, הופכת למכאיבה ושורפת, והמילים המלטפות הופכות לקשות ומפחידות. והכל אמיתי. הכאב כמו גם הליטוף.

האם אנחנו משחקים?

אולי זו הסטיגמה שהוצמדה למשחק, כמשהו לא רציני, משהו שלא צריך להקדיש לו יותר מדי מחשבה, משהו קליל.

אולי, אבל אני עדיין לא מרגישה שאני משחקת. 

הוא יושב על הכסא, מול המחשב.

אני מתחתיו, על הרצפה.

הוא מקליד, בכלל לא שם לב אליי. אולי זה לכאורה, אולי זה באמת.

אני, מצד שני, שמה לב אליו. הלחי שלי נוגעת בברך הימנית שלו, בעדינות, לא מונחת עליה, רק נושקת לה.

הוא ממשיך להקליד.

אני מרגישה איך הדמעות נאבקות לצאת, ואני לא מניחה להן. אני לא רוצה להרטיב לו את המכנסיים, ואני לא רוצה שהוא ידאג לי.

מצד שני, אני צריכה שהוא ידאג לי.

אני שולחת אצבע ומוחה דמעה שעדיין לא נולדה.

ואז אני מבינה שיותר מלבכות, אני רוצה להתחבק.

יש לי רעיון איך להסביר לעיוורים את הצבע "אדום".

<ממששת את התחת>

מבאס לגלות שאף אחד לא סיפר לשעון הביולוגי שלי, או לשמש שפרצה לי לחדר, שעברנו לשעון חורף.

זה מה שאני. הוא אומר לי לכתוב, ואני כותבת. אני אפילו לא בטוחה שמדובר בצורך שלי לרצות אותו, אלא מתוך צורך שלי, שיש לו לא רק לגיטימציה אלא אפילו עידוד, אפילו כף יד גדולה ורכה שמעבירה עליו ליטופים ארוכים ואיטיים. ואני מחייכת לעצמי וכותבת, עוד שורה ועוד שורה, אני קוראת להן לבוא והן באות, לפעמים באיטיות משוועת, לעתים בבהילות נואשת, מפתיעות אותי, משמחות אותי, גם אותו.

שכבתי בלילה במיטה, עטופה במצעים שאינם לבנים, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות ממה שקורה, בלי לחשוב יותר מדי, כפי שאני נוהגת לעשות, בלי לנתח, בלי לפרש, בלי להסתבך בתוך עצמי. 

הידיים שלי נשלחו למעלה, מעל הראש, מתוך הרגל ואהבה ורוגע, וכך הנחתי לעצמי להיסחף לתוך השינה. 

החגים האלה, מה יהיה איתם, מה יהיה עם כל הארוחות האלה, שאיש אינו מעוניין בהן, עם כל המתנות האלה, שאיש אינו זקוק להן, עם המפגש המשפחתי עם אנשים קרובים שאין רחוקים מהם?

תכף זה נגמר (ואז יש עוד, אבל זה סיפור אחר).

הבוקר ניקיתי מעל המקרר. היו שם אינסוף חפצים שלא צריכים להיות שם - כאילו שיש משהו שצריך להיות מעל המקרר. אני מדברת על בקבוק סבון כלים שנגמר וצריך לזרוק למחזור, קופסת עוגיות מעוטרת וריקה, גירים, מזמרה, משטח ליבוש כלים, גליל נייר סופג, זרעי תורמוס, כפפה לניקוי אבק, קופסת פלסטיק לאחסון עוגות, כפפות חד פעמיות ואבק, המון אבק. מביש, אני יודעת. וכבר המון זמן שאני חושבת לעצמי שבאמת הגיע הזמן לסדר את זה, לנקות שם, להפסיק להתעלם מהמהומה בעיניים ופשוט לטפל בזה. והיום, החלטתי שהוא רוצה שאני אעשה את זה, ומיניתי אותו, מבלי שיהיה מודע לכך, להיות זה שעומד מאחורי ומתבונן בי במבט גוער, מסתכל עליי ורומז לי להפסיק להתעצל ולדחות דברים שאני צריכה לעשות, ופשוט לעשות אותם, וכמו שצריך, כי הוא מסתכל. ועשיתי.