לעולם לא אכה אותך מתוך כעס, הוא אמר. זה משחק, אנחנו משחקים.
משחק.
רק שזה לא נראה לי כמו משחק. זה אמיתי לגמרי.
המילים שעוברות בינינו, אמיתיות לגמרי.
האדמומיות על הטוסיק והירכיים - אמיתית גם היא.
הרגשת ההתמסרות, הכניעה, הרעב - אמיתיים לחלוטין. זה באמת מה שאני מרגישה.
בדס"מ. אני צריכה אותו. לא רק אותו, אבל גם, בהחלט.
ויש את השיחות בינינו, אותן אנחנו מנהלים לא כנשלטת ושולט, אלא כזוג אנשים שרוצה להכיר, ללמוד ולגלות. והמגע שלא מפחד להיות מחבק ומלטף, והמבטים הרכים.
אני צריכה אותם לא פחות, אפילו הרבה יותר.
וברגע אחד, הכל יכול להשתנות - מבטים הופכים מרכים לבלתי מתפשרים, היד המחבקת מתרוממת, וכמו גיבור על שנדחס לתא טלפון ויוצא ממנו שונה לחלוטין, הופכת למכאיבה ושורפת, והמילים המלטפות הופכות לקשות ומפחידות. והכל אמיתי. הכאב כמו גם הליטוף.
האם אנחנו משחקים?
אולי זו הסטיגמה שהוצמדה למשחק, כמשהו לא רציני, משהו שלא צריך להקדיש לו יותר מדי מחשבה, משהו קליל.
אולי, אבל אני עדיין לא מרגישה שאני משחקת.
