מטען עודף

אתה יודע מה, אפילו את השתיקות שלך אני אוהבת.

אלה לא שתיקות כעוסות, עצורות, מתוחות. את אלה אינני אוהבת. אלה שתיקות רכות ומפויסות, רגועות ומחויכות, שתיקות שיובילו למגע ומילים וכל הדברים האחרים שלא שייכים לאף חוש מסוים אלא משתלטים על הכל; ריחות וצלילים ותשוקה שממלאים את כולי, עולים על גדותיי, עד שהם נשפכים ממני כמו מפל. וכל זה טוב ויפה ונעים כמו גם סוער ומרגש ומסחרר. 

ומתחשק לי לומר לך כל מיני דברים. לפעמים אני אומרת. לפעמים אני שותקת, שתיקות רכות, כמו שלך.

ואז אני כותבת לך עוד ארבעים וחמישה מיילים, רק כי אני חייבת לספר לך הכל.

נניח, רק נניח, שיש מישהו שמשוחח איתך כל בוקר.

ונניח שהוא משוחח איתך כל בוקר במשך לא מעט ימים.

ונניח שאת נהנית לשוחח איתו.

ואז, יום אחד, הוא מודיע לך שהוא נורא עסוק ולכן הוא לא יכול לשוחח איתך. או לכתוב לך מיילים משעשעים.

ונניח שאת מרגישה איזה חוסר כזה, לא משהו נוראי, כן? אבל חוסר. חוסר מטריד למדי. חוסר שמושך לך בחולצה עד שאת שמה לב אליו ורוטן לעברך שזה חסר לו. וזה לא שאת לא יכולה לעשות דברים אחרים, כמו לעבוד למשל, או לבשל עוף ברוטב עם אורז בצד, כמו לרחוץ כלים - גם כאלה שנדבק אליהם רוטב וצריך להשרות היטב קודם, כמו לתלות כביסה שוב ושוב, כמו למלמל לעצמך ממש בשקט שאת מרגישה שמשהו חסר לך. אז את מוצאת את עצמך כותבת לו כמה מיילים. נניח שלושים ומשהו. בחלקם אפילו את לא מציינת שזה חסר לך, ומניחה שהוא לא ישים לב. בחלקם את כותבת שזה חסר לך ומניחה שהוא דווקא ישים לב. ואז את מחליפה מצעים, ומחליטה לאפות עוגיות, ומגלה שנגמר השוקולד המריר - מעניין איך זה קרה, והולכת לסופר לקנות, וחוזרת וכותבת עוד איזה מייל בנוגע לכך שרצית לאפות וגילית והלכת וקנית, ועוד מייל בו את כותבת שאת מקווה שאת לא כותבת יותר מדי, ועוד מייל בו את רק רוצה לוודא שהוא שם לב שאת כותבת יותר מדי, ואז את כותבת פוסט.

יש קשר הפוך בין נוכחות שולט בחיי לאורך הציפורניים שלי.

אני לא יודעת איך זה קורה, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים שעות ארוכות. שיחות כאלה שמתחילות בנסיעה לעבודה ונגמרות שעה וחצי מאוחר יותר. לפעמים שעתיים. לפעמים יותר. 

השיחות האלה מתחילות בנקודה מסוימת, ברורה והגיונית, ומתפצלות כל הזמן, כמו הפרעת קשב וריכוז מתמשכת עם "תזכירי לי לספר לך על זה" ו"אל תשכח להזכיר לי את זה". ומדי פעם נזרק לשיחה המשפט "אני הולך לכתוב על זה פוסט". לפעמים הוא באמת כותב, לפעמים הוא כותב אותו בראש, לפעמים אני יכולה לנחש מה יהיה כתוב שם ולפעמים אף אחד מכל אלה.

ולפעמים הוא אומר לי לעשות משהו. לא תמיד המשהו הזה מוצא חן בעיניי. זה בכלל לא חייב להיות משהו בדס"מי, ממש לא. הסיבות לכך שזה לא מוצא חן בעיניי יכולות להיות שונות ומגוונות - אבל זה בדרך כלל כרוך במבוכה. אני לא נהנית מהמבוכה. הוא, מצדו, מאוד נהנה להביך אותי. וזה קשה, ולפעמים אני אומרת לו שזה קשה, אבל הוא משיב בכך שזה בכלל לא משנה האם זה קשה, מכיוון שהוא אמר לי לעשות את זה (והוא אפילו לא צריך להמשיך את המשפט ולהוסיף ש"ולכן את צריכה לעשות"). 

זה יכול להיות העניין הכי ונילי, הכי שגרתי, הכי לא מרגש לכאורה, ובכל זאת זה גורם לי להתרגשות כזו שלא רק שקשה לי להסתיר אותה, אני בכלל לא מעוניינת להסתיר.

אני לא מצליחה להחליט מה מוזר יותר - שהוא נהנה להתעלל בי, או שאני נהנית מההתעללות.

המלצת המערכת:

http://thedarksidepodcast.podbean.com/

THE DARK SIDE - פודקאסט מצוין בענייני בדס"מ, שמטפל באופן נעים, מאוזן ואינטליגנטי (ולעתים גם מחרמן, mind you) בנושאים שונים ומרתקים.

אני מחבבת במיוחד את התוכניות העוסקות ב-Rough Sex ובמשמעת וענישה.

יופי של האזנה בזמן ריצה, או בזמן שטיפת הרצפה, בעירום כמובן.

כואב לי להכאיב לאחרים. ולא, לא מדובר בכאב פיזי.

- למה אתה כל הזמן אומר שאתה ונילי?

- כי זה מקפיץ אותך.

- אז למה אתה ממשיך?

- כי אני נהנה מזה.

אילו תחתונים אתה מעדיף שאלבש?

אני מעדיף שלא תלבשי.

אז אמרו.