מטען עודף

אני לא צריכה לבקש ממך לשמור עליי, אני יודעת שאתה שומר עליי גם בלי שאבקש, אבל לפעמים מתחשק לי לבקש רק כדי לשמוע אותך לוחש לי באוזן את זה בדיוק, רגע לפני שאתה טורף אותי.

נשלטת שמבקשת "תכאיב לי" במערכה הראשונה, תחטוף מכות עד סוף המערכה האחרונה.

יש משהו מאוד נעים בשיתוף הזה, ברצון הזה לגלות, להיפתח, להתערטל.

זה לא בא לי בקלות. בהתחלה זה היה מאבק ביני ובין עצמי, בין הרצון לשמור על עצמי במקום בטוח, ובין ההרגשה הכמעט מהפנטת הזו שמפתה אותי לומר גם דברים שלא קל לי לספר.

אני לא רוקדת במועדון חשפנות רגשית, מנענעת את הקרביים ודוחסת אמפתיות לתוך החזייה.

זה נעשה אצלי באטיות, מתוך חשש לפגוע כמו גם להיפגע, מתוך ידיעה ששם צריך להתהלך בזהירות. 

וההליכה הזו היא אמנם איטית, אבל היא בכל זאת תנועה. גם אם מהוססת, גם אם מקרטעת.

סבלנות. הכל יגיע. לאט לאט.

אני לא קוראת מחשבות.

אצלי זה טוב אפילו יותר; אני כותבת אותן.

הגעגוע שולח זרועות ארוכות ועוטף אותי.

אני מנסה ליהנות ממנו. אני מדמיינת אותו כסוודר עם צווארון גולף, שהמגע שלו לפעמים נעים ולפעמים חונק, לפעמים מערסל ברכות ולפעמים נצמד ושורט.

בלי לפחד ממה שאולי יגמר. אתה יודע, אני לא מפחדת. אני רק רוצה להרגיש את הכל, גם את הכאב, גם את הגעגוע, גם את האושר הזה.

אני מדמיינת לחי על חולצה, שמנסה להתקרב עד שכבר אי אפשר, מותירה על עצמה סימנים קלושים של צווארון.

אני מדמיינת ריח. לא פשוט לדמיין ריח, אבל כשזה מצליח, זה שולף אותי מעכשיו וזורק אותי לשם.

אני מנסה להיזכר בריח של החולצה שלו, כדי שאוכל להיות שוב לרגע שם, עם הלחי עליה.

אני מאוד נהנית לכתוב פה. עם כל הקטעים הבלתי נעימים - טכניים וכאלה שאינם - שיש לי בנוגע לבלוג הזה, אני יודעת שיש פה משהו, שאני צריכה לכתוב, ודווקא פה.

הרי יש מקומות אחרים בהם אפשר לכתוב בלוגים, מקומות בהם יש יותר קוראים ויותר מגיבים, אבל משהו פה נראה נכון ומדויק. 

אני מאמינה גדולה בהפריה הדדית; כתוב לי ואכתוב לך, אם תרצו. אני נהנית לקרוא אנשים, לנסות להבין מה עובר להם בראש, לנסות להבין מהתגובות איך אני מצטיירת בעיני אחרים. אני נהנית לקרוא על דברים שלא נראה לי שארצה אי פעם לנסות, פשוט כי זה מסקרן אותי. אני נהנית לקרוא אנשים שדומים לי, ששונים ממני, וכאלה שהם גם וגם. אני נהנית לקרוא נשלטות כי קל לי להזדהות איתן, שולטים כי מסקרן אותי לדעת מה הם חושבים, ומתחלפים משתי הסיבות גם יחד. אני נהנית לקרוא כי אני אוהבת לקרוא בכלל, ואוהבת לקרוא על סקס ובדס"מ בפרט.

ועדיין, הבלוג הזה הוא שבריר. אני כותבת פה רק דברים שקשורים לסיבה שבגללה התכנסנו. דברים אחרים מוזכרים ברמז, ולפעמים בכלל לא. זה נראה לי מוזר ולא הגיוני לכתוב פה על הכל - לא כי נראה לי שזה לא יעניין, אלא כי אני לא מעוניינת. ממש כפי שמי שיפגוש אותי ברחוב לא ידע מה אני עושה במיטה, אני לא מעוניינת שמי שיפגוש אותי פה ידע עליי יותר מדי, לא רק פרטים טכניים בסגנון בת כמה-מהיכן-כמה שוקלת, אלא גם דברים שמקוטלגים אצלי כ"נא לא לגעת", והם יכולים להיות הכי טריוויאלים והכי לא מעניינים לכאורה. אפשר לקרוא לזה שמירה על פרטיות, אני קוראת לזה גבולות.

אלה גבולות שאני שמה לעצמי, מתוך רצון ומתוך בחירה. והבלוג הזה הוא one trick pony אבל הוא אחלה פוני, וגם אם אני לא חייבת לכתוב בו, כי יש לי מקומות אחרים בהם אני נהנית לארח את המחשבות שלי, אני נהנית ממנו. מוגבל, בעייתי וחושפני לעתים, אבל שלי.

במגזין.

קצת ארוך, אבל שווה את זה, לפחות לדעתי.

פעם הייתי בטוחה שלהתגעגע זה מצוין.

ברור שעכשיו, אחרי שכבר כתבתי "פעם", הפאנץ' אמור להיות שלהתגעגע זה מבאס. ובכן, לא.

זה עדיין מצוין.

אבל גם מבאס.

הוא מדבר איתה.

היא מתנהגת כמו בחורה שקולה, מבוגרת ואחראית, אבל מדי פעם נמלט ממנה איזה צחקוק מבויש, כזה שאפשר לפרש אותו רק באופן אחד.

אני יודעת מה עומד מאחורי הצחקוקים שלה, החיוכים, המילים הרכות שהיא מפזרת סביבו, האופן בו היא משתדלת להתקרב אליו.

ברור לי שהיא רוצה אותו.

אבל הוא, הוא רוצה אותי.

וטוב לי.

- כמה תחתונים את חושבת שיש לך?

- נראה לי שבסביבות חמישים

- בטח. נראה לי שמאז שנפגשנו קנית לפחות חמישים.

אני אוהבת לקנות תחתונים.

בראש רשימת הדברים-שאני-מבזבזת-עליהם-המון-כסף-אבל-הכי-מגניב-להודות-בכך מגיעות הנעליים אצל המוני נשים. 

לא אצלי. אני חזקה בעולם התחתון.

מגירה ארוכה מוקדשת רק להם, והם מסודרים אצלי בערימות יפות, ממוינים לפי צבע וסוג.

ואת אלה שמזכירים לי פגישות מסוימות שקרו ועוד יקרו, את אלה אני אוהבת במיוחד.