|
|
|
אני כותבת משהו. ואז אני מניחה אותו בצד ומתעלמת ממנו. לאחר מכן אני שבה וקוראת אותו כמישהי שלא כתבה אותו.
ומתחילה למחוק.
אני מוחקת המון, בלי רחמים, מתוך שאיפה למשהו טהור, מזוקק.
הבעיה היא לדעת מתי להפסיק למחוק, לפני שאני נשארת עם דף ריק.
אז יש לי רעיון.
משהו כמו צנצנת פנטזיות, משחק שמעולם לא התקיים במציאות כפי שאנו מכירים אותה, לזוגות שקשה להם לדבר זה ומעדיפים למשוך פתקים מצנצנת, בה כל אחד כותב את הפנטזיה שלו. אבל פה לא תהיה פנטזיה אלא שורה. היא יכולה להיות מינית אבל לא בהכרח. והשורה הזו צריכה להיות חלק מהסיפור, שגם הוא יכול להיות מיני אבל לא בהכרח, שייכתב על פיה.
אבל אם נניח בצד את הצנצנת, אפשר להניח שבכלל לא צריך צנצנת, כי השורה הזו ממילא תגיע במפתיע. נניח מאיזה מייל, או ממשהו שקוראים איפשהו, או ממישהו שעומד מאחורי מישהו בתור, נניח בדואר, כשהפקידה האיטית לא הגיעה, בטח עניין של שפעת, והצפיפות בסניף הופכת את שיחות הטלפון של מי שמחכה ואין לו סבלנות לחכות כי הוא בכלל בדאבל פארקינג, למשהו שגם מישהו שאיננו בדאבל פארקינג ודווקא יש לו סבלנות, יכול ליהנות ממנו. או ממשפט שאחד מאלה שיצאו איתך לצהריים בעבודה אמר. או משפט שקראת בסיפור אחר, ופשוט עיצבן אותך שלא חשבת עליו קודם, פשוט עיצבן. זו לא העתקה, אפילו לא השראה, אבל זו בהחלט שורה.
וזו בכלל לא חייבת להיות שורה. זו גם יכולה להיות מילה, או אוסף של כמה. מצד שני, גם צנצנת זה משהו שצריך לקחת בחשבון.
אני מסתכל עליה בתמהון.
את בטוחה שאת רוצה לרדת?
היא מהנהנת, תוקעת בי מבט מתחנן שאני מתעקש לא לפענח.
את מבינה שזה תלוי רק בך, נכון?
איך זה בדיוק...
אני לא מניח לה להשלים את השאלה. ממילא התשובה שלי כבר ניתנה.
אני זז אחורה, ממש מעט, מספיק כדי לגרום לה לחשוב שאני הולך, אבל לא יותר מזה.
תקשיב, היא מנסה, אני על השולחן כבר חצי שעה.
עשרים ושלוש דקות. את חייבת להקפיד על הפרטים.
כאילו שזה משנה.
אני מסתכל עליה כדי שתבין שזה משנה.
את, אני עושה הפסקה לצרכים רטוריים, אמרת לי בפירוש שאת רוצה להיות על השולחן.
זה היה אז, כבר המון זמן אני רוצה לרדת. אנשים מסתכלים עליי.
הרי לא אכפת לך שהם מסתכלים.
בטח שאכפת לי.
כשביקשת ממני לא היה לך אכפת.
אני תוהה האם היא עומדת לבכות. נראה לי שלא. אני מפנה את המבט הצידה. הבחורה מהבר האקטיבי מחייכת אליי. בטח, אני אומר, ולוקח ממנה איזה ארטיק מיניאטורי, שמכיל גם פרי, אבל לא רק. אני מקווה שלא רק. היא לא מעוניינת, אני מצביע בראשי על זו שעומדת על השולחן וכנראה מתחשק לה להיעלם כבר לא מעט זמן. עשרים וחמש דקות, ליתר דיוק.
טעים הארטיק הזה. לא באמת משכר, אבל בהחלט טעים.
הרי זה רק תלוי בך, אני ממשיך. לא אני שלחתי לי את ההודעה בה כתבתי שאני באיזו חתונה משעממת של כל מיני אנשים שלא יודעים לעשות שמח, לא שאני מבין את המונח הזה, לעשות שמח. הנה, שמח לי עכשיו ואני לא על השולחן. אבל נניח שזה השמח שלך, לא ברור לי למה את לא מחייכת, שלא לדבר על כך שאת כבר לא רוקדת, אני מביט בשעון בחטף, כבר עשרים ושש דקות.
אתה תמיד מוציא דברים מהקשרם, היא כמעט מתייפחת מולי, אני יכולה לפחות לשבת?
אני שולף את הסלולרי מהכיס האחורי ומקריא לה, ממש לאט: "מתחשק לי לעלות על השולחן ולרקוד. כמה משעממים כל אלה שיושבים פה ושותים זירו עם יותר מדי קרח. שישבו בבית על הספה המשעממת שלהם עם האשה המשעממת שלהם וישתו את הזירו המשעמם שלהם. הורסים לי את המצברוח אלה".
אני, אני מסביר לה באיטיות, רק באתי לדאוג לכך שלא תשתעממי ושחלילה לא ייהרס לך המצברוח. אני לא מבין למה את לא רוקדת. בשביל זה באתי.
זה היה בצחוק, היא מכסה את העיניים, אולי כדי לגרום לי לחשוב שהיא קרובה לדמעות ואולי כדי לא לראות את המלצרים שמסתכלים עליה וצוחקים בלי להתבייש.
בפעם הבאה את צריכה להיות ברורה יותר, אני מדגיש, מתיישב על הכסא ומקריא את ההמשך: "אני נוטשת בינתיים. להפגין חביבות או משהו בסגנון. נראה אם יצליח לי". אני משליך את מקל הארטיק לשולחן, מקווה שהוא יפגע לה בנעליים אבל מפספס. אני לא מומחה גדול בקריאת שפת גוף, אבל נראה לי שאת לא ממש מצליחה להפגין חביבות. תחייכי קצת, זה יעזור.
טוב, אני יורדת מפה.
שנינו יודעים שהיא לא תעז לרדת משם, אבל מה אכפת לה לנסות.
בבקשה. תרדי.
באמת? היא מתבוננת בי בהפתעה, מחייכת בפעם הראשונה מזה, רגע, עשרים ותשע דקות.
לא, לא באמת.
הדי.ג'יי מתחיל עם איטס ריינינג מן.
פעם חשבתי שאני אוהבת את זה.
היום אני יודעת שאני *ממש* אוהבת את זה.
בטח. אין שום בעיה בכלל.
לא לכתוב אני יכולה. כל מה שצריך לעשות זה פשוט להתרחק לאט ובזהירות מהמחשב, ולהפסיק להקליד בראש. הראשון קל יותר, השני מסובך אך אפשרי.
הבעיה היא בכתיבה. אני מנסה לספר לעצמי שמדובר בהרגל, ובהתחשב בעניינים שמעסיקים אותי אפשר בהחלט לומר שהוא גם מגונה. אבל לכתוב. לא כמו לנשום. הייתי רוצה לחשוב שזה טבעי כמו נשימה, קל ובהיר ופשוט כמו השאיפה והנשיפה. וזה לא. וזה מה שהופך את זה לאפילו יותר מושך; מענה ומרגשת, עושה לי רע ועושה לי טוב, מעבירה אצבעות רכות על הלחי שלי רגע לפני הסטירה, מצמידה אותי אליה ודורשת עוד. ואני מתמסרת, כאילו שיש לי ברירה.
הבלים, אני מתמרדת, ברור שיש לי ברירה.
ולא, זה לא ברור בכלל.
רק כשאני מוטלת על המיטה, על הבטן, ראשי מונח בתנוחה בלתי נוחה והגוף שלי מוטל במקום בו השארת אותו, והראש שלי ריק ממחשבות ורק השקט הזה נכנס ויוצא ממנו ושואב ממנו את כל פיסות התודעה, רק אז אני יכולה להפסיק להשתדל.
היא תוקעת את המבט שלה בחגורה שלו. חגורת עור, עבה, בעלת אבזם שהיא יודעת לתאר היטב כי, כאמור, היא תוקעת את המבט שלה בחגורה.
היא בכלל פתוחה, החגורה, משתלשלת מצד אחד של מכנסיו, וחור אחד בה רחב מהשאר, והילה דקה מעטרת את שוליו, במקום בו האבזם נושק, ואולי בעצם נושך, את העור. והיא רק תוקעת בה את מבטה.
בהתחלה היא התבוננה דרכה, פשוט כי זה הדבר שהיה הכי קרוב אליה ובמקרה העיניים שלה נותרו פקוחות, אבל ברגע מסוים, שאי אפשר להבחין בו אלא רק בדיעבד, היא הבחינה בה, בחגורה, ובאבזם, ובפחד שהתעורר בה.
היא מכירה את הפחד הזה. היא מכירה אותו טוב כל כך, עד שקל לה להשגיח בו גם מרחוק, גם כשהוא לא ממש ברור, כמו מישהו שרק מתקרב ולא ממש מזהים אותו אבל משהו בהליכה, בתנועה, באופן בו דמותו אוספת את המרחק נראה מוכר וידוע, והעיניים מחכות לאישור מהתחושה, שידעה כבר קודם, ראשונה. והפחד הזה שם. הוא בקור המתכתי של האבזם, עם הצמרמורות שחולפות בתוכה. הוא בשקט המאיים של רצועת העור הארוכה. הוא בכל דבר ובשום מקום, נוכח בעצם היעדרו.
קשה לי להחליט מה אני אוהבת יותר - להפשיט או להלביש.
*
אני מקפלת ערימת פנטזיות לתוך קופסה קטנה. מדי פעם אני מנערת אחת, מיישרת יפה ומודדת, מחליקה יד עליה, ממששת איך היא מרגישה, כמה טוב היא מתאימה לי, כמה היא נעימה.
מדי פעם נוספת עוד אחת, וגם היא מוצאת את מקומה בקופסה, ממתינה לתורה.
הייתי רוצה למדוד את כולן, מתוך תאווה מצחיקה כזו, כמו מישהי שחוזרת משופינג וחייבת לעשות לעצמה תצוגת אופנה מול הראי, אבל אני יודעת שהדבר הכי חשוב פה הוא הטיימינג.
ויש לי סבלנות.
וגם כשאין לי, זה נהדר לא פחות.
יש דברים שכואב לעשות, אבל ברור שצריך, כי אין בעצם ברירה; כל אפשרות אחרת תוביל לכאב גדול אף יותר.
