מטען עודף

זו מחמאה מצוינת.

שוב ושוב אני מגלה כמה אני מעדיפה את זה מתוך רצון ולא מתוך כפייה - גם כשהיא סוג של משחק.

זה לא הכאב שעושה לי רע; אלה לא הסטירות המכניעות שמגיעות בלי שאצפה אותן ומצליחות לפגוע בי שבריר שניה אחרי שאני עוצמת במהירות את העיניים, זו לא התפיסה בצוואר שמובילה אותי למקומות שלא אני בחרתי, זו לא התחושה של חוסר האונים כשאני מוטלת מבלי יכולת לזוז - או לכל הפחות לזוז בלי לשלם על כך בכאב אחר. לא זה.

אלה המבטים הקשים, אלה המילים הבוטות, ויותר מכל - השתיקות, ההתעלמות, חוסר האכפתיות. איתם אני מתקשה להתמודד.

ואז, בהפתעה גמורה, מתרחש משהו שגורם לי להרגיש כל כך טוב, והתחושה הזו מלווה אותי כל הזמן. גם עכשיו.

את לא טובה בפוקר, אני אומר לה ומסתכל איך היא מתלבטת האם להיעלב.

זה לא שאני לא טובה, היא מתחילה להגיד, אני פשוט רוצה אותך לעצמי.

זה לא משנה את העובדה שהיא לא טובה בפוקר, או את העובדה שאנחנו לא באמת מדברים על פוקר. גם לא את העובדה שהיא נעלבה.

את מבינה, אני אני אומר לה, ובעצם לא אומר שום דבר. אני אוהב להשאיר את המילים שלי תלויות מסביבה, ולתת לה לאסוף אותן ולהרכיב מהן משפטים. היא ממילא מפרשת אותי כרצונה, ותמיד עושה את זה רע למדי, אבל אני נהנה מזה לפעמים, בעיקר כשנדמה לה שאני כועס עליה.

כן, היא מהנהנת. זה מעצבן אותי.

את לא מבינה, אני נועץ בה מבט שאני מקווה שהיא תרכיב ממנו משהו שאפשר לעבוד איתו, את לא טובה בזה. אני אפילו לא חושב שאם היית מתאמצת היית מצליחה, יש דברים שנולדים איתם או שלא. פוקר למשל. או קציצות. אני יכול להסביר לך במשך שעות שצריך לעמוד ליד המחבת ולשמור ששום דבר לא יישרף, שצריך להרים בזהירות ולהציץ לראות האם הגיע הזמן להפוך אותן, ושצריך להרים בעדינות כדי שהשמן לא יקפוץ, ושצריך לשים לב שהן לא נשרפות, ואת עדיין תצליחי להרוס אותן. ככה גם בפוקר.

איך זה בכלל קשור?

זו דוגמה.

מה הקשר בין קציצות ופוקר, ולמה בכלל אנחנו מדברים על פוקר.

אפשר גם לדבר על קציצות.

היא קמה והולכת לשירותים, סוגרת אחריה את הדלת כמו שאני לא אוהב. אני עומד ליד הדלת ומקשיב. 

בהמשך לשיחה שניהלתי עם ליתיום בתגובות לפוסט הקשה שלה, התעוררו אצלי מחשבות בנוגע לנושא הענישה.

כפי שציינתי שם בקצרה, יש לי יחסי אהבה-שנאה עם המושג הזה, או פחד-תשוקה, אם תרצו. מאז ומעולם פחדתי מעונשים (לא רק בבדס"מ, בכלל), ולכן גם עשיתי ככל שביכולתי כדי להימנע מהם, ואפילו הצלחתי לא רע. נכון, זה דרש ממני להיות הילדה הכי טובה, להתנהג באופן מדוד ומבוקר, לנסות לצפות תמיד את התגובות של הסביבה, להתרחק מדברים בעלי פוטנציאל בעייתי ולחסוך מעצמי התנסויות הרפתקניות. אפשר לומר שזה גרם לי להעניש את עצמי, באופן מסוים.

אני לא אוהבת עונשים. אני לא אוהבת אותם כי הם גורמים לי להרגיש שמישהו מאוכזב ממני, שמישהו חושב לעצמו שלא הייתי בסדר ולכן צריך להסביר לי, בחגורות ובשוטים*, שלא הייתי בסדר. העניין הוא שמספיק לי לדעת שלא הייתי בסדר, כדי להרגיש זוועה. התחושה שאכזבתי או פגעתי היא העונש עצמו, אז להעניש אותי כדי להסביר לי שלא הייתי בסדר? זה כמו לדקור אותי פעמיים באותה נקודה; בעוצמת כאב מסוימת, עוד כאב הופך לכמעט בלתי מורגש בכל הסבל מסביב.

בגלל שעונש, לפחות אצלי, הוא משהו שאני מנסה להימנע ממנו כמעט בכל מחיר, אני לא מסוגלת להתמודד איתו על בסיס יומיומי. אם מדובר במשחק, בו אני בתפקיד זו שפשעה וחטאה ומגיע לה לחטוף, אז זה דבר אחד, ואז אקבל בשמחה (למרות הבעת הפנים המיוסרת שלי) את העונשים שיוטלו עליי. אבל עונש אמיתי? עונש כזה אומר רק דבר אחד - את (כלומר אני) לא בסדר. הוא מאוכזב ממני, הוא נפגע ממני, הוא לא מרוצה ממני. רע ומר.

אה, יאמר הקורא המהורהר, הרי זה לא רק את בעניין הזה, ואם מישהו רואה לנכון להעניש אותך, אז זה בדיוק מה שצריך לקרות. וזה מדויק לחלוטין. וכאן מגיעה החיבה שלי לעונשים - הרצון שלי לקבל את מה שהוחלט שמגיע לי, התשוקה להיענש כדי שיסלחו לי, הכמיהה לחיבוק שיבוא אחרי הכאב, התקווה שאחרי שהעונש ייגמר הכל יסתדר. אני לא נהנית מהעונש עצמו, אני נהנית מהתחושה שמישהו יודע בדיוק מה אני מרגישה ומחליט, מתוך שיקול דעת ומחשבה, לנהוג בדרך מסוימת שאינה נעימה לי, כדי לספק צורך מסוים אצלו. 

זה, כמובן, דורש ממנו להיות בעל שליטה עצמית מפוארת. וכשאני כותבת "הוא", אני מתכוונת לכל מי שמתיימר לשלוט במישהו אחר. להעניש מישהו יכול להיתפש בעיני הצד המעניש כדבר מתבקש, הגיוני וברור. היא עיצבנה אותי, אז אני אעניש אותה. הוא הכעיס אותי, אז אני אעניש אותו. הבעיה בכל זה, שיש פה שני צדדים, והיכן שיש יד סוטרת, יש לחי בוערת, ומי שמעניש צריך לנסות תמיד להבין מה מרגיש זה שנענש. האם זה יותר מדי? האם זה הדבר הנכון? האם אני מגזים? האם, לעזאזל, נכנעתי לכעס שלי? האם לא שלטתי בעצמי? ולא, לא צריך לשאול כל רגע האם הכל בסדר (גם במסעדות זה מעיק), לא צריך לרפד במחמאות כל מילה קשה, ולא צריך ללטף אחרי כל מכה, אבל צריך לעצור מדי פעם ולנסות להבין מה קורה שם, בצד השני. זה מדויק גם בחיים, אלה שמעבר למערכות היחסים הכלוביות, אבל פה זה מובהק; כשמישהו נותן את עצמו בידיך, הוא צריך שתשמור עליו. להעניש? בטח, אם צריך, ועדיין, קודם כל ולפני כל דבר אחר - לשמור.

*זו רק דוגמה, כמובן. ענישה היא לאו דווקא פיזית.

לא רק תשוקה, לא רק ידיים שנוגעות בדיוק במקומות הנכונים. לא רק כאב, ששורט את הגוף ומחזיק חזק בצוואר. לא רק סקרנות, כזו שמעירה בלילה מתוך מערבולות קטנות בבטן. לא רק תהיות, שמחטטות וסוחטות את הנפש. לא רק כמיהה, שדוקרת דקירות קטנות ובלתי פוסקות. לא רק ציפייה, שכמו רעש לבן, היא קיימת ולא קיימת גם יחד. לא רק הנאה, שמעבירה ליטופים קטנים ועקשניים על השיער. לא רק.

גם אהבה. והרבה ממנה.

תראי לי, אני אומר לה.

היא מתכופפת.

החצאית שלה אמנם קצרה, אבל לא קצרה מספיק.

תקשיב, היא אומרת, אבל אני לא מקשיב, והיא יודעת את זה.

ביד אחת אני מרים לה את החצאית שלא קצרה מספיק, וביד השנייה אני מזיז את התחתונים שלה הצידה. זה מוצא חן בעיניי, העניין הזה.

תקשיב, היא מנסה שוב, פשוט לא הסברתי את עצמי טוב. והיא ממשיכה לדבר אבל אין לי מושג מה היא אומרת ואני לא עונה לה, אולי כי אין לי מושג מה היא אמרה.

היא מנסה להזיז את היד שלי, אבל אני רק מחזק את אחיזתי בתחתונים שלה. שיקרעו מבחינתי, מה אכפת לי, אלה לא התחתונים שלי. היא ממשיכה לנסות להשתחרר מהמגע שלי, אבל אני רק דוחף אותה חזק יותר אל הקיר, שתבין שהיא לא צריכה לשחק איתי. היא נאבקת, ממשיכה להגיד לי שאני לא מבין, שהיא לא התכוונה לזה, שזה קצר בתקשורת בינינו וכל מיני דברים שרק עוברים לידי אבל אני לא טורח להתעמק בהם. ממילא כל מה שמעניין אותי זו התנוחה הזו שלה, שהיא לחלוטין לא נוחה לשנינו אבל לה אפילו פחות, והתחתונים שלה שמשכתי הצידה, והחצאית הקצרה אבל לא קצרה מספיק.

ופתאום כשאני דוחף אותה יותר אל הקיר, אני מגלה שמתחשק לי שהיא תתפתל קצת. שתאבק בי. ופתאום אני שם לב שדווקא אכפת לי מהמצוקה שלה, אבל לא כמו שהיא היתה רוצה, אלא לכיוון השני. אני רוצה שהיא תתנגד. שתכעס. שתנסה לסטור לי. כי אם היא תעשה את זה, אז ברור שאני אפסיק להיות מתחשב ואתחיל להכאיב. רק שתנסה, המטומטמת הזו, רק שתנסה להרים עליי יד, אני כבר אסביר לה שזו היתה טעות חמורה.

אני מניח לתחתונים שלה, ומושך למטה את החצאית שעכשיו מגיעה לברכיים, אבל זה רק כי היא כבר לא מכסה יותר מדי. אני מחכה לתגובה שלה, אבל היא, בת זונה, כאילו קוראת את המחשבות שלי ומפסיקה לזוז. היא תוקעת בי מבט, אבל זה לא המבט שאני מחפש. הייתי רוצה מבט מבויש, ואפילו הייתי מוכן להסתפק בנבוך או מבוהל. אבל לא. אני מתבונן בה והמבט שלה ריק, כאילו שהיא כבר לא איתי בחדר. אני מנסה, ממש מנסה, לראות בה משהו אחר, אפילו לכעוס עליה, אבל כמעט מיד אני מאבד עניין.

אני מתיישב על הרצפה, לרגליה. טוב, זה לא יילך הפעם, אני אומר בשקט, ומרגיש איך הראש שלי מתרוקן ממחשבות.

כמעט איבדתי את משרתי כמלבישה.

ככה זה כשאני שוכחת להפוך את התחתונים לצד הנכון.

שעה. רק שעה.

אבל כל כך טוב להשלים.

את יודעת למה אני לא מפסיק.

אני לא בטוחה שאני מבינה למה אתה מתכוון, אני משתדלת להתמם.

אני בטוח שאת מבינה.

אני שותקת בכוונה רבה.

הוא ממשיך להתהלך מסביב לשולחן. אני עוצמת עיניים חזק. אני לא צריכה להסתכל עליו כדי לדעת שהוא מסתכל עליי. הוא לבוש. נעליים, מכנסיים, חולצה, כל הדברים שהסרתי מעליי ביוזמתי, אם אפשר לקרוא לזה יוזמתי, ועכשיו אני שוכבת פה, לא לבושה בכלל, וקר לי. לעזאזל, קר לי נורא, והוא מזיז את הרוח מסביבי בהליכה הזו, הבלתי פוסקת, המטרידה, המעצבנת.

את יודעת שאני לא אפסיק עד שלא תפקחי את העיניים, נכון?

אין לי חשק לענות לו.

אין שום בעיה, אני כמעט שומעת חיוך בקול שלו. הוא ממש נהנה מזה, המניאק. בסדר גמור, שנינו יכולים לשחק במשחק הזה. רק שאני לא לבושה, ושוכבת על השולחן, ועליו מונחות בחוסר נוחות ובחוסר סבלנות גם כפות רגליי הלא נקיות מספיק, הברכיים שלי רחוקות אחת מהשנייה ככל האפשר, והפישוק שלי כמעט בלתי נסבל, אבל רק כמעט. והוא ממשיך להסתובב סביב השולחן, לאט לאט.

נדמה לי שאני מחכה למשהו שיקרה, אבל אני פוחדת אפילו לנחש למה אני מחכה.

מזל שהורדתי שיער מהרגליים, אני חושבת. ואז אני עוברת לחשוב על כך שזה לא ממש הגיוני מה שקורה פה, ושאני לא מבינה למה אני לא מנסה לקום מהשולחן. מצד שני, אני לא מנסה לקום מהשולחן.

היה נדמה לי, הוא אומר בשקט, שזה נעים לך. למעשה אמרת לי במפורש שנעים לך.

בכלל לא נעים לי עכשיו, אני פולטת בשקט.

אמרת, הוא אומר בפשטות, ומוסיף - אמרת.

אני לא עונה לו.

זה מביך אותך?

אני לא עונה. אני עסוקה בלדמיין טריינינג. וגרביים עבים. ממשיך להיות לי קר.

כי אם זה מביך אותך, כל מה שאת צריכה לעשות זה לפקוח עיניים.

אני ממשיכה לדמיין נעלי בית.

למרות שמבחינתי את מוזמנת להמשיך לעצום אותן, אני מרגישה את הבל פיו ליד הברכיים שלי.

למה אתה עושה לי את זה?

למה? הוא תוהה בשעשוע, ולא אומר למה.

אני מחכה למשהו, אבל שום דבר לא קורה.