את לא טובה בפוקר, אני אומר לה ומסתכל איך היא מתלבטת האם להיעלב.
זה לא שאני לא טובה, היא מתחילה להגיד, אני פשוט רוצה אותך לעצמי.
זה לא משנה את העובדה שהיא לא טובה בפוקר, או את העובדה שאנחנו לא באמת מדברים על פוקר. גם לא את העובדה שהיא נעלבה.
את מבינה, אני אני אומר לה, ובעצם לא אומר שום דבר. אני אוהב להשאיר את המילים שלי תלויות מסביבה, ולתת לה לאסוף אותן ולהרכיב מהן משפטים. היא ממילא מפרשת אותי כרצונה, ותמיד עושה את זה רע למדי, אבל אני נהנה מזה לפעמים, בעיקר כשנדמה לה שאני כועס עליה.
כן, היא מהנהנת. זה מעצבן אותי.
את לא מבינה, אני נועץ בה מבט שאני מקווה שהיא תרכיב ממנו משהו שאפשר לעבוד איתו, את לא טובה בזה. אני אפילו לא חושב שאם היית מתאמצת היית מצליחה, יש דברים שנולדים איתם או שלא. פוקר למשל. או קציצות. אני יכול להסביר לך במשך שעות שצריך לעמוד ליד המחבת ולשמור ששום דבר לא יישרף, שצריך להרים בזהירות ולהציץ לראות האם הגיע הזמן להפוך אותן, ושצריך להרים בעדינות כדי שהשמן לא יקפוץ, ושצריך לשים לב שהן לא נשרפות, ואת עדיין תצליחי להרוס אותן. ככה גם בפוקר.
איך זה בכלל קשור?
זו דוגמה.
מה הקשר בין קציצות ופוקר, ולמה בכלל אנחנו מדברים על פוקר.
אפשר גם לדבר על קציצות.
היא קמה והולכת לשירותים, סוגרת אחריה את הדלת כמו שאני לא אוהב. אני עומד ליד הדלת ומקשיב.