לפני 11 שנים. 18 בדצמבר 2012 בשעה 6:13
שוב ושוב אני מגלה כמה אני מעדיפה את זה מתוך רצון ולא מתוך כפייה - גם כשהיא סוג של משחק.
זה לא הכאב שעושה לי רע; אלה לא הסטירות המכניעות שמגיעות בלי שאצפה אותן ומצליחות לפגוע בי שבריר שניה אחרי שאני עוצמת במהירות את העיניים, זו לא התפיסה בצוואר שמובילה אותי למקומות שלא אני בחרתי, זו לא התחושה של חוסר האונים כשאני מוטלת מבלי יכולת לזוז - או לכל הפחות לזוז בלי לשלם על כך בכאב אחר. לא זה.
אלה המבטים הקשים, אלה המילים הבוטות, ויותר מכל - השתיקות, ההתעלמות, חוסר האכפתיות. איתם אני מתקשה להתמודד.
ואז, בהפתעה גמורה, מתרחש משהו שגורם לי להרגיש כל כך טוב, והתחושה הזו מלווה אותי כל הזמן. גם עכשיו.