בהמשך לשיחה שניהלתי עם ליתיום בתגובות לפוסט הקשה שלה, התעוררו אצלי מחשבות בנוגע לנושא הענישה.
כפי שציינתי שם בקצרה, יש לי יחסי אהבה-שנאה עם המושג הזה, או פחד-תשוקה, אם תרצו. מאז ומעולם פחדתי מעונשים (לא רק בבדס"מ, בכלל), ולכן גם עשיתי ככל שביכולתי כדי להימנע מהם, ואפילו הצלחתי לא רע. נכון, זה דרש ממני להיות הילדה הכי טובה, להתנהג באופן מדוד ומבוקר, לנסות לצפות תמיד את התגובות של הסביבה, להתרחק מדברים בעלי פוטנציאל בעייתי ולחסוך מעצמי התנסויות הרפתקניות. אפשר לומר שזה גרם לי להעניש את עצמי, באופן מסוים.
אני לא אוהבת עונשים. אני לא אוהבת אותם כי הם גורמים לי להרגיש שמישהו מאוכזב ממני, שמישהו חושב לעצמו שלא הייתי בסדר ולכן צריך להסביר לי, בחגורות ובשוטים*, שלא הייתי בסדר. העניין הוא שמספיק לי לדעת שלא הייתי בסדר, כדי להרגיש זוועה. התחושה שאכזבתי או פגעתי היא העונש עצמו, אז להעניש אותי כדי להסביר לי שלא הייתי בסדר? זה כמו לדקור אותי פעמיים באותה נקודה; בעוצמת כאב מסוימת, עוד כאב הופך לכמעט בלתי מורגש בכל הסבל מסביב.
בגלל שעונש, לפחות אצלי, הוא משהו שאני מנסה להימנע ממנו כמעט בכל מחיר, אני לא מסוגלת להתמודד איתו על בסיס יומיומי. אם מדובר במשחק, בו אני בתפקיד זו שפשעה וחטאה ומגיע לה לחטוף, אז זה דבר אחד, ואז אקבל בשמחה (למרות הבעת הפנים המיוסרת שלי) את העונשים שיוטלו עליי. אבל עונש אמיתי? עונש כזה אומר רק דבר אחד - את (כלומר אני) לא בסדר. הוא מאוכזב ממני, הוא נפגע ממני, הוא לא מרוצה ממני. רע ומר.
אה, יאמר הקורא המהורהר, הרי זה לא רק את בעניין הזה, ואם מישהו רואה לנכון להעניש אותך, אז זה בדיוק מה שצריך לקרות. וזה מדויק לחלוטין. וכאן מגיעה החיבה שלי לעונשים - הרצון שלי לקבל את מה שהוחלט שמגיע לי, התשוקה להיענש כדי שיסלחו לי, הכמיהה לחיבוק שיבוא אחרי הכאב, התקווה שאחרי שהעונש ייגמר הכל יסתדר. אני לא נהנית מהעונש עצמו, אני נהנית מהתחושה שמישהו יודע בדיוק מה אני מרגישה ומחליט, מתוך שיקול דעת ומחשבה, לנהוג בדרך מסוימת שאינה נעימה לי, כדי לספק צורך מסוים אצלו.
זה, כמובן, דורש ממנו להיות בעל שליטה עצמית מפוארת. וכשאני כותבת "הוא", אני מתכוונת לכל מי שמתיימר לשלוט במישהו אחר. להעניש מישהו יכול להיתפש בעיני הצד המעניש כדבר מתבקש, הגיוני וברור. היא עיצבנה אותי, אז אני אעניש אותה. הוא הכעיס אותי, אז אני אעניש אותו. הבעיה בכל זה, שיש פה שני צדדים, והיכן שיש יד סוטרת, יש לחי בוערת, ומי שמעניש צריך לנסות תמיד להבין מה מרגיש זה שנענש. האם זה יותר מדי? האם זה הדבר הנכון? האם אני מגזים? האם, לעזאזל, נכנעתי לכעס שלי? האם לא שלטתי בעצמי? ולא, לא צריך לשאול כל רגע האם הכל בסדר (גם במסעדות זה מעיק), לא צריך לרפד במחמאות כל מילה קשה, ולא צריך ללטף אחרי כל מכה, אבל צריך לעצור מדי פעם ולנסות להבין מה קורה שם, בצד השני. זה מדויק גם בחיים, אלה שמעבר למערכות היחסים הכלוביות, אבל פה זה מובהק; כשמישהו נותן את עצמו בידיך, הוא צריך שתשמור עליו. להעניש? בטח, אם צריך, ועדיין, קודם כל ולפני כל דבר אחר - לשמור.
*זו רק דוגמה, כמובן. ענישה היא לאו דווקא פיזית.
