מטען עודף

אני מכפתרת לו את החולצה ומשאירה שני כפתורים פתוחים. 

הוא מסתכל עליי בשעשוע ומכפתר עוד כפתור.

אתה כזה איש, אני אומרת לו.

איש! הוא אומר.

כן, איש.

נדמה לי שאני מתגעגעת.

אין לו זמן לענות לי, כי הוא עסוק בלקרוא אותי.

המון המון שליטה עצמית יש לו. המון. בכמויות. ערימות גבוהות ודחוסות של שליטה עצמית.

ודווקא בגלל שאני מעריכה מאוד את השליטה העצמית הזו, ומקווה שאיכשהו קצת ממנה ידבק בי, אני מוקסמת מהרגעים בהם אני מצליחה להבקיע מתוכו קצת חוסר שליטה, רגעים בהם אני מרגישה שהוא כבר לא יכול להתאפק יותר, מתגושש עם עצמו האם לבחור באופציה ההגיונית והסבירה, או להתעלם ממה שצריך ולתת לעצמו לאבד קצת מהשליטה העצמית הזו, איתי, בגללי. הרגעים האלה נדירים ומרתקים אותי, אולי בגלל שהם כל כך יוצאי דופן, ומיד תגבר עליהם השליטה העצמית.

אני מרגישה כאילו שעבר עליי מגהץ אדים. הכל חלק, הכל במקום, הכל יושב בדיוק היכן שצריך, כולל החיוך.

יש דברים שמחזיקים בבטן - יש כאלה שלא נעים לומר בגלל אחרים, ויש כאלה שלא נעים לומר בגללנו; כל עוד משהו לא עובר את המחסום החוצה, הרבה יותר קל לא לראות אותו, לא להתמודד איתו, לא לשאול שאלות ולחפש תשובות. והדברים האלה, שמחזיקים בבטן, יכולים להיות נפלאים ומרגשים, אבל גם מפחידים ומרתיעים, ובגלל הפוטנציאל הנפיץ שלהם אנחנו לפעמים מעדיפים לשמור אותם בפנים, ולא לשחרר אותם, למרות שאנחנו מוצאים את עצמנו מפנטזים על להשתחרר ממה שרובץ בתוך המחשבות שלנו ולמרות שהוא לעתים באמת לא מורגש, אנחנו לא יכולים שלא להיתקל בו. הוא שם.

והשחרור מתוק. ברור לנו שכשניתן למילים לפרוץ מאיתנו, פתאום נרגיש קלים יותר. אבל זה מפחיד, כי מי יודע מה יהיה הלאה, אחרי ההקלה הראשונית. מי יודע עם אילו דברים נאלץ להתמודד. זה לא עניין של אומץ, אלא של החלטה, כזו שלא קל לקבל.

הייתי רוצה לומר נראה לי שכל מה שצריך זה חיבוק ארוך, אבל כנראה שצריך בעיקר זמן וסבלנות, וגם חיבוק.

הן אלה שקוטפים רגע לפני זיון.

ופתאום תקף אותי צורך (לא רצון. צורך) לצאת לשופינג סוער בחברת עצמי.

הבעיה היא שזה בלתי אפשרי. לא עכשיו, בכל אופן.

ולא שאני צריכה לקנות משהו.

לא שזה הפריע לי בעבר.

נראה לי שאתפשר על גלידה.

לפני מספר שנים נקלעתי שלא מרצוני לסדנת מנדלות. מנדלה, למי שלא מכיר ומצד שני לא ממש מתחשק לו לחפש בגוגל, היא - בקצרה - סוג של ציור מעגלי שמשתמש בנקודת המרכז כפתיחה ומתוכה הוא מסתעף ויוצא החוצה, ויש בו סימטריות וסדר. ציור המנדלה מתבצע בשקט, מתוך רצון להגיע לנפש, לאפשר סוג של מדיטציה ולהציע הצצה לתת מודע. זה לפחות מה שהמדריכה טענה. אני, כשלעצמי, רק הסתבכתי עם המחוגה, מה שהלחיץ אותי ואיפשר הצצה, אם לא לתת מודע, אז לשעון.

אז ציור לא, אבל כתיבה? בהחלט. 

ואני כותבת לו. אני כותבת המון. והוא לא תמיד עונה, לא כי הוא לא רוצה אלא כי אין לו תמיד אפשרות, מה שגורם לי לכתוב אפילו יותר. וככל שאני כותבת יותר, אני מבינה שאני צריכה את זה, אני זקוקה לכתיבה הזו, שהיא אמנם לא פסיכואנליזה אבל בהחלט מעמתת אותי עם דברים שאני לא נוגעת בהם ביומיום. פחדים למשל, חששות, רצונות חבויים ורגשות אחרים שפתאום זוכים להתאוורר במייל שלי. וכשהוא אומר לי - ואת, בבקשה אל תפסיקי לכתוב לי - אני רוצה לכתוב לו בחזרה שאני בכלל לא רוצה להפסיק, אבל זה מאוד נעים שהוא מבקש. לא אומר, דווקא מבקש.

לפעמים קשה לי להתמודד. עכשיו למשל.

יש שקית רשת אדומה, קרועה מעט, על הרצפה. בתוכה תפוזים. תפוזים למיץ, כך נכתב על עגלת הסופר שהכילה אותם. תפוזים קטנים, קשים, בעלי קליפה דקה.

יש מישהי שיושבת על הרצפה, למרות הקור. היא יושבת ומשעינה את הראש על הברכיים של מי שיושב מעליה, שמדי פעם מביט בה, אבל בעיקר עסוק בכוס מיץ התפוזים שלו. והיא מסתכלת עליו, אבל בעיקר טומנת את ראשה במכנסיים שלו ומחייכת לעצמה.

יש טיפות גשם שנמרחו על הרצפה בכניסה לבית. היא רואה את זה היטב מהנקודה בה היא יושבת בתנוחה קצת מוזרה, שדורשת ממנה להפגין את כישורי הגמישות שלה.

הוא מלטף את הקוקו שלה. ורוח, המון רוח.