מטען עודף

זה לא סימטרי, את מבינה?

כן, אני מבינה. בטח, אני אומרת לו, נזהרת לא לדבר יותר מדי.

אני מבין שקשה לך לשמוע את זה.

כן, אני אומרת לו. אז זה אומר ש, ואני משאירה את חצי השאלה תלוי מעלינו. אני יודעת מה זה אומר ואין טעם לשאול.

*

אני יושבת מולו. הברכיים שלנו כמעט נוגעות, אבל רק כמעט.

הוא מביט בי. אני מתעקשת לא להסתכל עליו.

תגידי לי, הוא אומר.

אני שותקת. לא רוצה להגיד לו. לא כי אני לא מרגישה, אלא כי אני לא רוצה.

תגידי, הוא ממשיך, בשלווה לא ברורה, זה כואב לך?

אני מיישרת אליו מבט חטוף, ואז חוזרת לקבור את העיניים בידיים שלי, שזזות בחוסר נוחות. אני לא צריכה לענות. הוא מבין לבד.

אחר כך, הוא אומר, כשיהיו לך כמה דקות לבד, תבכי?

אולי, אני אומרת, בטון הכי רגוע שאני מצליחה למצוא.

הוא קם. יש דברים שלא עומדים לקרות, הוא אומר בטון מלא שלווה שרק מכאיב לי, כאילו שכל הדברים האלה שלא עומדים לקרות לא קשורים בי בכלל.

טוב, אני אומרת לו, ומתכוונת להיפך.

אני מבין אותך, הוא אומר, ולא מבין.

וגם אני, בדיוק מהצד השני, לא מצליחה להבין.

*

כמו סוסת פוני שיודעת רק טריק אחד, אני מובילה את עצמי שוב ושוב לאותה נקודה, אני אומרת לו. אני רוצה דבר מסוים, אתה לא מסוגל לתת לי אותו, ושנינו נשארים באותה נקודה בה היינו קודם, רק מתוסכלים יותר.

כן, הוא אומר. ומתחיל להפשיט אותי.

תפסיק, אני אומרת.

לא, הוא אומר וממשיך. ככה אני רוצה.

אבל אני לא רוצה, האצבעות שלי מסתבכות עם כפתורי המכנסיים.

הוא מזיז אותן הצידה כאילו שהיו מטרד חסר חשיבות, וחוזר לפתוח אותם, מפשיל אותם עד הברכיים שלי. אני מתנגדת.

את מבינה, הוא אומר לי תוך כדי שהוא מפשיל אותם לחלוטין, אני קובע מה יהיה פה עכשיו, בדיוק כפי שאני קובע מה יהיה פה תמיד. אני רוצה לומר שזה לא נכון, אבל אני לא מצליחה. ולא רק שאת לא תתנגדי, את אפילו תבקשי ממני להמשיך. את רוצה לבקש ממני?

אני מניעה את הראש שמאלה וימינה.

לא רוצה? לא נורא, זה יגיע.

הוא ממשיך לקלף ממני את כל הבגדים. אני תוהה האם הוא יעצור בתחתונים. הוא לא. הוא פורש אותי על המיטה בעדינות.

למה אתה עושה את זה?

למה? הוא תמה. כי אני רוצה. אני פשוט רוצה.

הוא נשכב לידי. לבוש לגמרי. יד שמאל שלו מלטפת לי את השיער. יד ימין מחזיקה לי את הסנטר.

תסתכלי עליי, הוא דורש.

אני מציצה ומיד בורחת.

תגידי לי, הוא אומר, ולשנינו ברור מה הוא רוצה שאומר.

תגיד לי אתה? אני שואלת בשקט, ולשנינו ברור מה תהיה התשובה שלו.

אי אפשר, הוא אומר.

וברגע ההוא, בדיוק אז, אני מתחילה לבכות.

"זה בכלל לא משנה מה את רוצה", הוא אומר, ואני שומעת את השפתיים שלו מתיישרות בענייניות למרות שמפריד בינינו קו טלפון אחד. "משנה מה אני רוצה".

נכון, אני חושבת לעצמי ואז אומרת לו. "נכון".

שנינו יודעים שזה נכון. שנינו יודעים גם שזה מעמיד לו את הזין, ושנינו לא אומרים מילה בנושא. יש דברים שלא מדברים עליהם, בטח לא עכשיו.

*

כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה לשבת ולחכות. ואני יושבת ומחכה. תכף הוא יכנס. אני יודעת שהוא יכנס, ומעבר לכך – אני מקווה שהוא יכנס. לפני כמה דקות שמעתי אותו מדבר בחוץ עם מישהו ואז היתה שתיקה, כך שאני מניחה שהוא יכנס לחדר. תכף.

ברגע שהדלת נפתחת, אני תוקעת את המבט במחשב ומנסה להעמיד פנים שלא שמעתי אותה נפתחת, שאני עסוקה נורא, שלא שמתי לב שהוא נכנס ומחפש את המבט שלי. אני מתעכבת בפרצוף שמנסה להיראות טרוד על עוד שורה במסך שאני קוראת כבר כמה שניות ארוכות בלי להבין מה כתוב בה, כי כל מה שמעניין אותי זה הצעדים האלה, שאני מדמיינת שמתקרבים אליי, ואני לא מעזה להרים את הראש כדי לראות האם הוא באמת מתקרב.

"כן?", הוא פונה אליי.

אני נבהלת ומנסה לרסן את הפחד שאחז בי. אני יודעת שהוא רואה אותו עליי, אבל אני לא יכולה שלא לנסות להסתיר אותו, גם אם הוא חומק בכל תנועה שלי.

הוא מתיישב מולי. "תגידי", הוא תוקע בי את המילים שלו, "את מנסה להתחמק ממני?".

"להתחמק?", אני אומרת בתהיה תוך כדי שאני מבינה לגמרי למה הוא מתכוון.

הוא מחייך והחיוך שלו דוחק אותי לפינה, עמוק עמוק לתוכה.

"אני חושב שמאז שקרה אז מה שקרה, את מתחמקת ממני. יכול להיות שנדמה לי?".

לא, לא נדמה לו. אני מתמקדת בפד של העכבר, בוחנת אותו כאילו מדובר בדבר המעניין ביותר בחדר, בעוד שברור שמה שבאמת מעניין בחדר זו הסיבה שהוא לא מפשיט אותי. אני מנסה לא לחשוב על הסיבה שהוא לא מפשיט אותי. ככל שאני מנסה יותר, אני מצליחה פחות.

קר לי. לא נוח לי. אני רוצה לקום וללכת. אני נשארת לשבת מולו, חומקת מהמבטים שהוא צולף בי.

"זה שאת שותקת", הוא מתרומם באיטיות, "זה כבר אומר משהו".

"קשה לי", אני אומרת בשקט.

"קשה לך", הוא חוזר.

"כן".

הוא עומד מולי. לא מחייך.

"אני צריך ללכת", הוא אומר. "למעשה, כבר הייתי צריך ללכת קודם, אבל היה נדמה לי שאנחנו עומדים לדבר".

"אתה הולך?"

"כן. אני הולך".

אני מרימה את עצמי בכוח מהכסא. "אל תלך".

"אני חייב", הוא אומר ואני תוהה האם הוא באמת חייב או שפשוט נמאס לו לחכות. לחכות לי, למען הדיוק, דבר שלא צריך לקרות.

אני מתבוננת בו ולא מצליחה לומר שום דבר.

"רצית לומר לי משהו?", הוא דוחק בי.

"כן", אני אומרת ולא מוסיפה.

*

קבענו איזו פגישת עבודה בערב. הוא בא למשרד שלי, שכבר היה די ריק. הצעתי לו לשתות משהו, כרגיל, והוא ביקש מים כי הוא כבר שתה יותר מדי קפה ליום אחד. כשחזרתי, מצאתי אותו שקוע בקריאה של איזה מסמך. התיישבתי בכסא לידו, למרות שיכולתי לשבת מולו, וחיכיתי שיסיים לקרוא. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי מתבוננת בו, לומדת את תווי הפנים שלו, את האצבעות שלו, את האופן בו העיניים שלו מתכווצות בחוסר נוחות כשהוא קורא משפט שלא מוצא חן בעיניו.

פתאום הוא פונה אליי. "הכל בסדר?".

"כן, בטח. הכל בסדר".

"חשבתי שאת רוצה לומר לי משהו".

משהו. משהו כמו שמאז הפגישה שלנו אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר? משהו כמו שאני לא יכולה להוציא מהראש את הדרך בה התבוננת בי ואמרת לי בדיוק מה אני אמורה לעשות ואני עשיתי את זה בלי יכולת אמיתית להתנגד? משהו כמו שבכל פעם שאני מתבוננת בראי אני מחפשת את המבט האבוד שהיה לי אז? משהו כמו שאני נמנעת מלפגוש אותך כי אני יודעת שאני לא יכולה לשלוט בעצמי כשאני לידך? משהו כזה? לא, אני לא רוצה לומר. כל מה שאני מצליחה להגיד זה "אל תלך", בשקט, ממש בשקט.

הוא מניח בצד את המסמך, פתוח בעמוד חמש, מקופל קצת בפינה.

"נראה לי שאנחנו לא נצליח לעבוד ככה, זה מה שנראה לי".

אני מדמיינת אותו מושיט אליי יד ומוריד אותי לרצפה, למרגלותיו. אני מדמיינת אותו פותח את רוכסן מכנסיו ומסלק משם את קצות חולצתו. אני מדמיינת אותו אומר לי לעשות את מה שאני יודעת שהוא רוצה. שום דבר מזה לא באמת קורה.

אני תוהה באיזה שלב יגיעו דמעות התסכול שלי. בינתיים הכל יבש. חוץ ממה שמתרחש אצלי בתחתונים.

"לכי לסגור את הדלת", הוא אומר.

אני הולכת וסוגרת.

"את מבינה", הוא אומר לי, "שהייתי חייב לעשות את מה שעשיתי. בעצם לא הייתי חייב, פשוט רציתי מאוד. את מבינה?"

אני מבינה.

"לפעמים יש דברים שחייבים לפתור, וכשאת מתווכחת איתי ומנסה להרגיז אותי בכוח, אני חייב להסביר לך איך את צריכה להתנהג. כשאני מסביר ואת מתעקשת לא להבין, אז לפעמים גם אני מתרגז. ולפעמים אני גם מסביר לך שאת לא בסדר".

מחרמן אותי לשמוע אותו מדבר על זה אבל אני לא אומרת מילה. היד שלי מתרוממת כבדרך אגב ומלטפת לעצמי את הלחי. כמו שהוא עשה אז, אחרי הנזיפה.

הוא רואה. אני רואה שהוא רואה.

"את מבינה", הוא אומר, "זה בכלל לא משנה מה את רוצה. משנה מה אני רוצה".  

אני מתבוננת במבט שלו. מרוכז. רציני. הוא לא מתבונן בי, אפילו לא דרכי. העיניים שלו תקועות בקיר, מכווצות מעט. 

הוא יושב על המיטה, לבוש לגמרי. אני בתחתונים.

ואולי אנחנו בכלל לא על המיטה. אולי הוא לא לידי. אולי אני בכלל לבושה.

המון מחשבות מתרוצצות אצלי בראש. גם אצלו. אולי חלק מהמחשבות שלי מגיע גם אליו, אבל אני לא מצליחה לקלוט אפילו שבריר ממחשבותיו.

ודאי שאת מצליחה, הוא היה אומר אם היה יודע על מה אני חושבת. אולי הוא יודע.

אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב על סטירה, אבל משהו גרם לי.

ומאז אני חושבת על סטירה.

למעשה, יש לי סטירה ספציפית מאוד בראש - כזו שחטפתי לא מזמן, כשהעזתי להתקרב מדי לזין מסוים.

אחרי הסטירה ההיא היו יכולות לבוא עוד סטירות, אם הייתי מתקרבת שוב יותר מדי, אבל יותר משהסטירות משכו אותי, הקול שפוקד עליי לא להתקרב, הפחיד אותי.

ולא התקרבתי. סטירה אחת. ועליה אני חושבת.

לפעמים בורח לי איזה "אדוני" כשאני איתו. לא בכתיבה, שם שום דבר לא בורח, כל דבר מונח על הדף מתוך מחשבה. אבל כששנינו ביחד, והיד שלו אוחזת בצוואר שלי באופן חד משמעי, לפעמים בורח לי איזה "אדוני".

וזה בורח כי הוא בכלל לא מחפש את זה, הוא לא זקוק לתואר הזה. אני, מצד שני, דווקא מחבבת את המילה הזו.

אני מגלגלת אותה על הלשון, מורחת אותה על החלק הפנימי של הלחיים, משתעשעת במחשבה עליה. לפעמים היא יוצאת מהמחשבה החוצה, ישר אליו.

והוא לוכד אותה באצבעות שלו, מחזיק אותה מול האור ומתבונן. לא אומר מילה, רק מתבונן. בה ובי.

מגיעות לי מכות.

הוא שאל אותי.

נתתי לו כל מיני תשובות, אף אחת מהן לא סיפקה אותו.

אני רוצה תשובות יותר מעמיקות, הוא אמר.

אז אני חושבת. 

ניסיתי להתחכם עם "מי אמר שזה הרבה. זה בעצם סטנדרטי לגמרי", אבל זו התחכמות, כאמור, וזו לא באמת תשובה.

גם התשובה "כי זה נורא נעים לי" לא באמת רצינית. הוא רוצה משהו עמוק, וכשאני מתחילה לחשוב על סקס ולמה אני זקוקה לו, אני בהכרח מיד מתחילה לחשוב על סקס, וחרמנות לא ממש עוזרת לי להתרכז. גם לומר שככה אני, זה סתמי לגמרי. 

אני מניחה שהאהבה לסקס אצלי לא נובעת מהאספקט הגופני. זה אמנם נעים מאוד, אבל יש פה הרבה מעבר, וגם אם אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר, ברור לי שמדובר במשהו רגשי.

אולי זו תחושת הכוח שהוא נותן לי, אולי תחושת האינטימיות, אולי המשפטים שנאמרים ברגעים האלה ורק אז, בסוג של בועה דחוסה ורכה, שמלטפת אותי בכל מקום אפשרי,  גם כאלה שלא ידעתי שקיימים.

ועדיין, אני בטוחה שלא גירדתי אפילו את מה שהוא חותר אליו.

יש לי יבלות באצבעות.

כל כך ונילי.

מהרגע הראשון ועד האחרון - ונילי.

מהפליק הראשון דרך הנשיכות ועד הסטירה האחרונה - ונילי.

מהטיפה הראשונה שנפלה עליי ועד האחרונה שהוטחה בי - ונילי.

המבטים, המילים, המגע - הכל ונילי לחלוטין.

ועכשיו, לא ברור למה, אני לא יכולה לשבת בלי להרגיש את כל הוניל הזה.

אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים; דברים שעשינו וכאלה שלא הספקנו, דברים שנגענו בהם בעדינות ואני מרגישה את הצורך להעמיק בהם, דברים קלים ומרפרפים ודברים כואבים וקשים, דברים שמעולם לא חשבנו עליהם ודברים שדיברנו עליהם לא מעט. אני מתגעגעת לדברים שהיו בינינו ולדברים שעוד יהיו.

אתמול כשדיברנו אמרת לי שהופתעת לגלות רק מספר מסוים של מיילים בתיבה שלך, ציפית ליותר. למרות שמדובר במספר תלת ספרתי, היה נדמה לי שאתה באמת מאוכזב.  אני מתקשה לעתים להבחין מתי אתה מתבדח איתי ומתי אתה רציני. לא שזו בעיה, אתה נהנה לראות אותי מתפתלת סביב נושא מסוים, רק כי זה מה שאתה רוצה באותו רגע, וכמה שקשה לי באותה סיטואציה, אני יודעת שזה בדיוק מה שאני רוצה. אני צריכה שתצפה ממני, שתדרוש ממני, שתסמן לי את המקום שלי למרות ששנינו יודעים היטב שאני בדיוק שם. וכן, אני שם, ואני נהנית מזה כל כך.

אני יודעת שיש תפישה כזו שנשלטת צריכה להעמיד את צרכי המאסטר שלה לפני הצרכים שלה. אתה יודע מה, אני אפילו מאמינה בזה במידה מסוימת, אבל כולם צריכים ליהנות מהעניין, ואם הנשלטת מתעלמת מהצרכים שלה, הרי שכל העניין לא יחזיק מעמד. אתה בטח יודע לאיזה פוסט שלך אני מרפררת כשאני כותבת את זה. אני מניחה שאתה מיישר את החיוך כשאתה חושב שאני חייבת להפסיק לפרש כל אות וכל מילה שם. אני לא מפרשת! באמת! כלומר, תלוי האם תעניש אותי על זה.