מטען עודף

זה לא סימטרי, את מבינה?

כן, אני מבינה. בטח, אני אומרת לו, נזהרת לא לדבר יותר מדי.

אני מבין שקשה לך לשמוע את זה.

כן, אני אומרת לו. אז זה אומר ש, ואני משאירה את חצי השאלה תלוי מעלינו. אני יודעת מה זה אומר ואין טעם לשאול.

*

אני יושבת מולו. הברכיים שלנו כמעט נוגעות, אבל רק כמעט.

הוא מביט בי. אני מתעקשת לא להסתכל עליו.

תגידי לי, הוא אומר.

אני שותקת. לא רוצה להגיד לו. לא כי אני לא מרגישה, אלא כי אני לא רוצה.

תגידי, הוא ממשיך, בשלווה לא ברורה, זה כואב לך?

אני מיישרת אליו מבט חטוף, ואז חוזרת לקבור את העיניים בידיים שלי, שזזות בחוסר נוחות. אני לא צריכה לענות. הוא מבין לבד.

אחר כך, הוא אומר, כשיהיו לך כמה דקות לבד, תבכי?

אולי, אני אומרת, בטון הכי רגוע שאני מצליחה למצוא.

הוא קם. יש דברים שלא עומדים לקרות, הוא אומר בטון מלא שלווה שרק מכאיב לי, כאילו שכל הדברים האלה שלא עומדים לקרות לא קשורים בי בכלל.

טוב, אני אומרת לו, ומתכוונת להיפך.

אני מבין אותך, הוא אומר, ולא מבין.

וגם אני, בדיוק מהצד השני, לא מצליחה להבין.

*

כמו סוסת פוני שיודעת רק טריק אחד, אני מובילה את עצמי שוב ושוב לאותה נקודה, אני אומרת לו. אני רוצה דבר מסוים, אתה לא מסוגל לתת לי אותו, ושנינו נשארים באותה נקודה בה היינו קודם, רק מתוסכלים יותר.

כן, הוא אומר. ומתחיל להפשיט אותי.

תפסיק, אני אומרת.

לא, הוא אומר וממשיך. ככה אני רוצה.

אבל אני לא רוצה, האצבעות שלי מסתבכות עם כפתורי המכנסיים.

הוא מזיז אותן הצידה כאילו שהיו מטרד חסר חשיבות, וחוזר לפתוח אותם, מפשיל אותם עד הברכיים שלי. אני מתנגדת.

את מבינה, הוא אומר לי תוך כדי שהוא מפשיל אותם לחלוטין, אני קובע מה יהיה פה עכשיו, בדיוק כפי שאני קובע מה יהיה פה תמיד. אני רוצה לומר שזה לא נכון, אבל אני לא מצליחה. ולא רק שאת לא תתנגדי, את אפילו תבקשי ממני להמשיך. את רוצה לבקש ממני?

אני מניעה את הראש שמאלה וימינה.

לא רוצה? לא נורא, זה יגיע.

הוא ממשיך לקלף ממני את כל הבגדים. אני תוהה האם הוא יעצור בתחתונים. הוא לא. הוא פורש אותי על המיטה בעדינות.

למה אתה עושה את זה?

למה? הוא תמה. כי אני רוצה. אני פשוט רוצה.

הוא נשכב לידי. לבוש לגמרי. יד שמאל שלו מלטפת לי את השיער. יד ימין מחזיקה לי את הסנטר.

תסתכלי עליי, הוא דורש.

אני מציצה ומיד בורחת.

תגידי לי, הוא אומר, ולשנינו ברור מה הוא רוצה שאומר.

תגיד לי אתה? אני שואלת בשקט, ולשנינו ברור מה תהיה התשובה שלו.

אי אפשר, הוא אומר.

וברגע ההוא, בדיוק אז, אני מתחילה לבכות.