"זה בכלל לא משנה מה את רוצה", הוא אומר, ואני שומעת את השפתיים שלו מתיישרות בענייניות למרות שמפריד בינינו קו טלפון אחד. "משנה מה אני רוצה".
נכון, אני חושבת לעצמי ואז אומרת לו. "נכון".
שנינו יודעים שזה נכון. שנינו יודעים גם שזה מעמיד לו את הזין, ושנינו לא אומרים מילה בנושא. יש דברים שלא מדברים עליהם, בטח לא עכשיו.
*
כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה לשבת ולחכות. ואני יושבת ומחכה. תכף הוא יכנס. אני יודעת שהוא יכנס, ומעבר לכך – אני מקווה שהוא יכנס. לפני כמה דקות שמעתי אותו מדבר בחוץ עם מישהו ואז היתה שתיקה, כך שאני מניחה שהוא יכנס לחדר. תכף.
ברגע שהדלת נפתחת, אני תוקעת את המבט במחשב ומנסה להעמיד פנים שלא שמעתי אותה נפתחת, שאני עסוקה נורא, שלא שמתי לב שהוא נכנס ומחפש את המבט שלי. אני מתעכבת בפרצוף שמנסה להיראות טרוד על עוד שורה במסך שאני קוראת כבר כמה שניות ארוכות בלי להבין מה כתוב בה, כי כל מה שמעניין אותי זה הצעדים האלה, שאני מדמיינת שמתקרבים אליי, ואני לא מעזה להרים את הראש כדי לראות האם הוא באמת מתקרב.
"כן?", הוא פונה אליי.
אני נבהלת ומנסה לרסן את הפחד שאחז בי. אני יודעת שהוא רואה אותו עליי, אבל אני לא יכולה שלא לנסות להסתיר אותו, גם אם הוא חומק בכל תנועה שלי.
הוא מתיישב מולי. "תגידי", הוא תוקע בי את המילים שלו, "את מנסה להתחמק ממני?".
"להתחמק?", אני אומרת בתהיה תוך כדי שאני מבינה לגמרי למה הוא מתכוון.
הוא מחייך והחיוך שלו דוחק אותי לפינה, עמוק עמוק לתוכה.
"אני חושב שמאז שקרה אז מה שקרה, את מתחמקת ממני. יכול להיות שנדמה לי?".
לא, לא נדמה לו. אני מתמקדת בפד של העכבר, בוחנת אותו כאילו מדובר בדבר המעניין ביותר בחדר, בעוד שברור שמה שבאמת מעניין בחדר זו הסיבה שהוא לא מפשיט אותי. אני מנסה לא לחשוב על הסיבה שהוא לא מפשיט אותי. ככל שאני מנסה יותר, אני מצליחה פחות.
קר לי. לא נוח לי. אני רוצה לקום וללכת. אני נשארת לשבת מולו, חומקת מהמבטים שהוא צולף בי.
"זה שאת שותקת", הוא מתרומם באיטיות, "זה כבר אומר משהו".
"קשה לי", אני אומרת בשקט.
"קשה לך", הוא חוזר.
"כן".
הוא עומד מולי. לא מחייך.
"אני צריך ללכת", הוא אומר. "למעשה, כבר הייתי צריך ללכת קודם, אבל היה נדמה לי שאנחנו עומדים לדבר".
"אתה הולך?"
"כן. אני הולך".
אני מרימה את עצמי בכוח מהכסא. "אל תלך".
"אני חייב", הוא אומר ואני תוהה האם הוא באמת חייב או שפשוט נמאס לו לחכות. לחכות לי, למען הדיוק, דבר שלא צריך לקרות.
אני מתבוננת בו ולא מצליחה לומר שום דבר.
"רצית לומר לי משהו?", הוא דוחק בי.
"כן", אני אומרת ולא מוסיפה.
*
קבענו איזו פגישת עבודה בערב. הוא בא למשרד שלי, שכבר היה די ריק. הצעתי לו לשתות משהו, כרגיל, והוא ביקש מים כי הוא כבר שתה יותר מדי קפה ליום אחד. כשחזרתי, מצאתי אותו שקוע בקריאה של איזה מסמך. התיישבתי בכסא לידו, למרות שיכולתי לשבת מולו, וחיכיתי שיסיים לקרוא. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי מתבוננת בו, לומדת את תווי הפנים שלו, את האצבעות שלו, את האופן בו העיניים שלו מתכווצות בחוסר נוחות כשהוא קורא משפט שלא מוצא חן בעיניו.
פתאום הוא פונה אליי. "הכל בסדר?".
"כן, בטח. הכל בסדר".
"חשבתי שאת רוצה לומר לי משהו".
משהו. משהו כמו שמאז הפגישה שלנו אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר? משהו כמו שאני לא יכולה להוציא מהראש את הדרך בה התבוננת בי ואמרת לי בדיוק מה אני אמורה לעשות ואני עשיתי את זה בלי יכולת אמיתית להתנגד? משהו כמו שבכל פעם שאני מתבוננת בראי אני מחפשת את המבט האבוד שהיה לי אז? משהו כמו שאני נמנעת מלפגוש אותך כי אני יודעת שאני לא יכולה לשלוט בעצמי כשאני לידך? משהו כזה? לא, אני לא רוצה לומר. כל מה שאני מצליחה להגיד זה "אל תלך", בשקט, ממש בשקט.
הוא מניח בצד את המסמך, פתוח בעמוד חמש, מקופל קצת בפינה.
"נראה לי שאנחנו לא נצליח לעבוד ככה, זה מה שנראה לי".
אני מדמיינת אותו מושיט אליי יד ומוריד אותי לרצפה, למרגלותיו. אני מדמיינת אותו פותח את רוכסן מכנסיו ומסלק משם את קצות חולצתו. אני מדמיינת אותו אומר לי לעשות את מה שאני יודעת שהוא רוצה. שום דבר מזה לא באמת קורה.
אני תוהה באיזה שלב יגיעו דמעות התסכול שלי. בינתיים הכל יבש. חוץ ממה שמתרחש אצלי בתחתונים.
"לכי לסגור את הדלת", הוא אומר.
אני הולכת וסוגרת.
"את מבינה", הוא אומר לי, "שהייתי חייב לעשות את מה שעשיתי. בעצם לא הייתי חייב, פשוט רציתי מאוד. את מבינה?"
אני מבינה.
"לפעמים יש דברים שחייבים לפתור, וכשאת מתווכחת איתי ומנסה להרגיז אותי בכוח, אני חייב להסביר לך איך את צריכה להתנהג. כשאני מסביר ואת מתעקשת לא להבין, אז לפעמים גם אני מתרגז. ולפעמים אני גם מסביר לך שאת לא בסדר".
מחרמן אותי לשמוע אותו מדבר על זה אבל אני לא אומרת מילה. היד שלי מתרוממת כבדרך אגב ומלטפת לעצמי את הלחי. כמו שהוא עשה אז, אחרי הנזיפה.
הוא רואה. אני רואה שהוא רואה.
"את מבינה", הוא אומר, "זה בכלל לא משנה מה את רוצה. משנה מה אני רוצה".
