אני מסתכל עליה בתמהון.
את בטוחה שאת רוצה לרדת?
היא מהנהנת, תוקעת בי מבט מתחנן שאני מתעקש לא לפענח.
את מבינה שזה תלוי רק בך, נכון?
איך זה בדיוק...
אני לא מניח לה להשלים את השאלה. ממילא התשובה שלי כבר ניתנה.
אני זז אחורה, ממש מעט, מספיק כדי לגרום לה לחשוב שאני הולך, אבל לא יותר מזה.
תקשיב, היא מנסה, אני על השולחן כבר חצי שעה.
עשרים ושלוש דקות. את חייבת להקפיד על הפרטים.
כאילו שזה משנה.
אני מסתכל עליה כדי שתבין שזה משנה.
את, אני עושה הפסקה לצרכים רטוריים, אמרת לי בפירוש שאת רוצה להיות על השולחן.
זה היה אז, כבר המון זמן אני רוצה לרדת. אנשים מסתכלים עליי.
הרי לא אכפת לך שהם מסתכלים.
בטח שאכפת לי.
כשביקשת ממני לא היה לך אכפת.
אני תוהה האם היא עומדת לבכות. נראה לי שלא. אני מפנה את המבט הצידה. הבחורה מהבר האקטיבי מחייכת אליי. בטח, אני אומר, ולוקח ממנה איזה ארטיק מיניאטורי, שמכיל גם פרי, אבל לא רק. אני מקווה שלא רק. היא לא מעוניינת, אני מצביע בראשי על זו שעומדת על השולחן וכנראה מתחשק לה להיעלם כבר לא מעט זמן. עשרים וחמש דקות, ליתר דיוק.
טעים הארטיק הזה. לא באמת משכר, אבל בהחלט טעים.
הרי זה רק תלוי בך, אני ממשיך. לא אני שלחתי לי את ההודעה בה כתבתי שאני באיזו חתונה משעממת של כל מיני אנשים שלא יודעים לעשות שמח, לא שאני מבין את המונח הזה, לעשות שמח. הנה, שמח לי עכשיו ואני לא על השולחן. אבל נניח שזה השמח שלך, לא ברור לי למה את לא מחייכת, שלא לדבר על כך שאת כבר לא רוקדת, אני מביט בשעון בחטף, כבר עשרים ושש דקות.
אתה תמיד מוציא דברים מהקשרם, היא כמעט מתייפחת מולי, אני יכולה לפחות לשבת?
אני שולף את הסלולרי מהכיס האחורי ומקריא לה, ממש לאט: "מתחשק לי לעלות על השולחן ולרקוד. כמה משעממים כל אלה שיושבים פה ושותים זירו עם יותר מדי קרח. שישבו בבית על הספה המשעממת שלהם עם האשה המשעממת שלהם וישתו את הזירו המשעמם שלהם. הורסים לי את המצברוח אלה".
אני, אני מסביר לה באיטיות, רק באתי לדאוג לכך שלא תשתעממי ושחלילה לא ייהרס לך המצברוח. אני לא מבין למה את לא רוקדת. בשביל זה באתי.
זה היה בצחוק, היא מכסה את העיניים, אולי כדי לגרום לי לחשוב שהיא קרובה לדמעות ואולי כדי לא לראות את המלצרים שמסתכלים עליה וצוחקים בלי להתבייש.
בפעם הבאה את צריכה להיות ברורה יותר, אני מדגיש, מתיישב על הכסא ומקריא את ההמשך: "אני נוטשת בינתיים. להפגין חביבות או משהו בסגנון. נראה אם יצליח לי". אני משליך את מקל הארטיק לשולחן, מקווה שהוא יפגע לה בנעליים אבל מפספס. אני לא מומחה גדול בקריאת שפת גוף, אבל נראה לי שאת לא ממש מצליחה להפגין חביבות. תחייכי קצת, זה יעזור.
טוב, אני יורדת מפה.
שנינו יודעים שהיא לא תעז לרדת משם, אבל מה אכפת לה לנסות.
בבקשה. תרדי.
באמת? היא מתבוננת בי בהפתעה, מחייכת בפעם הראשונה מזה, רגע, עשרים ותשע דקות.
לא, לא באמת.
הדי.ג'יי מתחיל עם איטס ריינינג מן.
