נניח, רק נניח, שיש מישהו שמשוחח איתך כל בוקר.
ונניח שהוא משוחח איתך כל בוקר במשך לא מעט ימים.
ונניח שאת נהנית לשוחח איתו.
ואז, יום אחד, הוא מודיע לך שהוא נורא עסוק ולכן הוא לא יכול לשוחח איתך. או לכתוב לך מיילים משעשעים.
ונניח שאת מרגישה איזה חוסר כזה, לא משהו נוראי, כן? אבל חוסר. חוסר מטריד למדי. חוסר שמושך לך בחולצה עד שאת שמה לב אליו ורוטן לעברך שזה חסר לו. וזה לא שאת לא יכולה לעשות דברים אחרים, כמו לעבוד למשל, או לבשל עוף ברוטב עם אורז בצד, כמו לרחוץ כלים - גם כאלה שנדבק אליהם רוטב וצריך להשרות היטב קודם, כמו לתלות כביסה שוב ושוב, כמו למלמל לעצמך ממש בשקט שאת מרגישה שמשהו חסר לך. אז את מוצאת את עצמך כותבת לו כמה מיילים. נניח שלושים ומשהו. בחלקם אפילו את לא מציינת שזה חסר לך, ומניחה שהוא לא ישים לב. בחלקם את כותבת שזה חסר לך ומניחה שהוא דווקא ישים לב. ואז את מחליפה מצעים, ומחליטה לאפות עוגיות, ומגלה שנגמר השוקולד המריר - מעניין איך זה קרה, והולכת לסופר לקנות, וחוזרת וכותבת עוד איזה מייל בנוגע לכך שרצית לאפות וגילית והלכת וקנית, ועוד מייל בו את כותבת שאת מקווה שאת לא כותבת יותר מדי, ועוד מייל בו את רק רוצה לוודא שהוא שם לב שאת כותבת יותר מדי, ואז את כותבת פוסט.
