החגים האלה, מה יהיה איתם, מה יהיה עם כל הארוחות האלה, שאיש אינו מעוניין בהן, עם כל המתנות האלה, שאיש אינו זקוק להן, עם המפגש המשפחתי עם אנשים קרובים שאין רחוקים מהם?
תכף זה נגמר (ואז יש עוד, אבל זה סיפור אחר).
הבוקר ניקיתי מעל המקרר. היו שם אינסוף חפצים שלא צריכים להיות שם - כאילו שיש משהו שצריך להיות מעל המקרר. אני מדברת על בקבוק סבון כלים שנגמר וצריך לזרוק למחזור, קופסת עוגיות מעוטרת וריקה, גירים, מזמרה, משטח ליבוש כלים, גליל נייר סופג, זרעי תורמוס, כפפה לניקוי אבק, קופסת פלסטיק לאחסון עוגות, כפפות חד פעמיות ואבק, המון אבק. מביש, אני יודעת. וכבר המון זמן שאני חושבת לעצמי שבאמת הגיע הזמן לסדר את זה, לנקות שם, להפסיק להתעלם מהמהומה בעיניים ופשוט לטפל בזה. והיום, החלטתי שהוא רוצה שאני אעשה את זה, ומיניתי אותו, מבלי שיהיה מודע לכך, להיות זה שעומד מאחורי ומתבונן בי במבט גוער, מסתכל עליי ורומז לי להפסיק להתעצל ולדחות דברים שאני צריכה לעשות, ופשוט לעשות אותם, וכמו שצריך, כי הוא מסתכל. ועשיתי.
