לפני 12 שנים. 21 בספטמבר 2012 בשעה 8:21
זה מה שאני. הוא אומר לי לכתוב, ואני כותבת. אני אפילו לא בטוחה שמדובר בצורך שלי לרצות אותו, אלא מתוך צורך שלי, שיש לו לא רק לגיטימציה אלא אפילו עידוד, אפילו כף יד גדולה ורכה שמעבירה עליו ליטופים ארוכים ואיטיים. ואני מחייכת לעצמי וכותבת, עוד שורה ועוד שורה, אני קוראת להן לבוא והן באות, לפעמים באיטיות משוועת, לעתים בבהילות נואשת, מפתיעות אותי, משמחות אותי, גם אותו.
שכבתי בלילה במיטה, עטופה במצעים שאינם לבנים, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות ממה שקורה, בלי לחשוב יותר מדי, כפי שאני נוהגת לעשות, בלי לנתח, בלי לפרש, בלי להסתבך בתוך עצמי.
הידיים שלי נשלחו למעלה, מעל הראש, מתוך הרגל ואהבה ורוגע, וכך הנחתי לעצמי להיסחף לתוך השינה.