למרות שבזמן האחרון הסאדיזם היחיד שאני חווה הוא פגישה עם רופא השיניים שלי, ולמרות
שקיבלתי החלטה להתנתק מהעולם הזה (החלטה שאני כותבת בבלוג שנמצא באתר בדסמי, למרבה ההיגיון)
אני מוצאת את עצמי מתקשה להיפרד מהצד הזה בעצמי.
בעלי, כפרעליו, חזר משהות ממושכת בשקר כלשהו, וכיאה לזוג שנפגש אחרי שנפרד ליותר מדי זמן,
הזדיינו מיד כשהיינו יכולים.
ניסיתי, ממש ניסיתי, לא לחשוב על משהו שאינו אני והוא, ולמרות זאת מצאתי את עצמי
חושבת שוב ושוב על אותם דברים.
הוא מלטף אותי ומחבק ולוחש לי מילים נעימות וזה נפלא כל כך, ומתוך הרוגע והשלווה הזיונית הזו,
אני מוצאת את עצמי חושבת על ידיים אחרות שתולשות ממני את התחתונים, על מילים קשות שפוגעות בי,
על סטירות, על דמעות. אני מנסה להזיז את התמונות האלה מתוך עיניי העצומות, אבל הן חוזרות שוב,
בעקשנות מציקה, כאילו שלא אני זו שחושבת אותן, אלא הן שחושבות אותי.
לפני 14 שנים. 30 במאי 2010 בשעה 7:56
