כבר יש ריח של מרק בבית. מרק עוף. אי אפשר לטעות בניחוחות שמרקדים בין חדרי הבית, פורצים מהמטבח ומתפשטים בכל מקום.
אני מרימה את המכסה ומציצה פנימה. עוד חצי שעה, אני מהמהמת לעצמי ומניחה חזרה את המכסה, מרגישה את אדי החום מכסים את הלחיים שלי.
את חייבת להפסיק להרים את המכסה כל חמש דקות, את מפריעה לבישול.
מה פתאום, זה לא מפריע לשום דבר.
את מבינה שאת מורידה את החום בסיר, נכון?
זה ממש זניח, הוא ממשיך להתבשל יפה.
את לא מקשיבה לי.
זה לא שאני לא מקשיבה. אני מקשיבה.
רק לא מתייחסת למה שאני אומר. מעניין מה גרוע יותר.
נו, אתה מגזים.
הוא תוקע בי את המבט הזה, שאני ממש מעדיפה שיתקע במישהו אחר. יתכן שעיצבנתי אותו. זו אפשרות סבירה.
אני מסתובבת אל הכיור, ומכניסה כמה צלחות אל המדיח. בהיסח הדעת אני ניגשת חזרה אל הסיר ומרימה את המכסה.
אתה מריח? איזה ריח נהדר.
הוא לא עונה.
לעזאזל.
אני פוחדת להסתובב. ובצדק. הוא מאחורי ממש.
שוב הרמת את המכסה.
רק קצת.
את מבינה שזה לא בסדר?
אז מה, תעניש אותי על זה? אני מחייכת, מרוצה מהבדיחה הקטנה שלי.
החיוך שלי נקטע תוך שבריר שניה בסטירה.
אני נרתעת אחורה, מרגישה מאחוריי את הסיר נושף.
תראי את הפרצוף שלך, הוא אומר.
ואז עוד אחת, עם גב היד.
פתאום את שותקת, אה?
ואני רואה את היד שלו מתרוממת שוב והלחיים שלי נצרבות. אני עוצמת עיניים חזק כדי לא להירתע אחורה מאימת הסטירה הבאה שתבוא, ואני יודעת שהיא תבוא, והיא לא מאכזבת.
הוא עוצר. מתבונן בי.
זה נחמד, הוא אומר.
אני מהנהנת. אני מרגישה את דמעות הכאב נצמדות לי לעפעפיים.
עוד חצי שעה, הוא אומר.
אני יושבת ליד השולחן ולא ניגשת לסיר אפילו פעם אחת.
זה יהיה מרק נהדר.