אני מסתכל עליה מלמעלה. היא שוכבת על המיטה וניכר שלא נוח לה. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בכך שמרכז הכובד שלה נמצא איפשהו באוויר, והיא נאבקת להשאר על המיטה ולא ליפול ממנה. זה משעשע.
היא משמיעה קולות קטנים של מחאה. נדמה לי שהיא גילתה שכשהיא נאבקת בקול, זה מצחיק אותי, מה שגורם לה להתעצבן מצד אחד, ולא להיות מסוגלת לעשות שום דבר בקשר לזה מצד שני. אז היא בוחרת להתלונן בשקט, אבל לא מספיק בשקט לטעמי. אני מתקרב אליה, מניח חלק ממשקל גופי על הצד הבלתי יציב שלה.
אמרת משהו?
לא.
לא מה?
לא אדוני.
היא מפרפרת ומנסה לייצב את עצמה, מנסה להיאחז בי, מנסה להישען על האוויר מסביבי. חבל שהעיניים שלה עצומות, זה בטח לא היה מוצא חן בעיניה לראות עד כמה זה גורם לי לחייך.
אני ממשיך להתבונן בה עד שזה מתחיל לשעמם אותי. כמה זמן כבר אפשר להסתכל על מישהי מנסה לא להתרסק על הרצפה? מקסימום רבע שעה. אני מרים אותה בעדינות, ומניח אותה בעדינות בצמוד לראש המיטה. ממש צמוד. בעדינות. אמנם לראש שלה אין מקום, והיא נאלצת להחזיק את הצוואר באופן שקשה להחליט האם הוא יותר משונה או יותר כואב, אבל זה לא ממש מפריע לי.
בבקשה
בבקשה מה?
בבקשה אדוני
לא, לפעמים את ממש טיפשה. מה את מבקשת?
בבקשה תן לי לזוז, זה לא נוח לי
למה?
כי כואב לי
לא, למה את חושבת שזה מעניין אותי?
כנראה שהקול האדיש שלי עשה לה משהו. היא מפסיקה לזוז. נדמה לי שהיא מנסה לפקוח את העיניים וכעבור רגע מתחרטת.
אני עולה על המיטה. היא מרגישה את התנועה של המזרן ואין לה מושג מה עומד לקרות, וזה בסדר, כי גם לי אין מושג.
מה את רוצה?
היא שותקת. אני מנסה לפענח את השתיקה הזו ולא מצליח.
לא משנה, אני אומר, אני יודע מה אני רוצה.
והשיניים שלי ננעצות בירך שלה.
