אני אוהב שאת מאופקת, הוא אומר לי. מבטו רציני. הוא לא מתבדח איתי. חבל.
הייתי שמחה אם היה פורץ ממנו פתאום חיוך כזה שמבטל את המשפט הזה, אבל לא. הוא רציני.
אבל למה? אני שואלת.
הוא מסתכל עליי במבט של עוד-פעם-הלמה-הזה ולא עונה.
אני מנסה לענות במקומו אבל לא מצליחה.
אבל זה כיף לא להתאפק, להיות משוחררת, אפילו פרועה, לתת לדברים לצאת ממני בקלילות מענגת כזו, אני לא אומרת לו. למה? אני חוזרת על השאלה בלב, למה? ואני שואלת בלב כי הוא לא יענה, זה כבר ברור. הוא לא יענה כי אני יודעת את התשובה. התשובה היא שיש לי שריר איפוק חלש. לא מפתיע, אני לא מאמנת אותו, וזו המטרה שלו, להיות המאמן שלי לאיפוק. הוא יוביל אותי לאט ובבטחון למקום הזה בו אצליח, אם רק ארצה, להיות מאופקת כדבעי.
אני עושה לו פרצוף עצוב. לא נראה לי שהוא מבחין.
אני לא בטוח שאת מבינה את זה למרות שהסברתי לך את זה לא מעט פעמים, הוא מרצין אף יותר.
אבל, אני מתחילה להגיד ואז שותקת.
אתה זוכר שפעם, אני מנסה שנית, ושוב מפסיקה.
יופי, הוא אומר, זו התחלה טובה.