בואי, הוא אומר, לאמבטיה.
הוא מחזיק בסכין הגילוח. היא הולכת לפניו.
כשהיא מכוונת את המים הוא מתבונן בה. היא שוטפת את עצמה, ואז מסבנת היטב.
שיהיה הרבה קצף, הוא אומר.
היא יושבת על קצה האמבטיה, מפשקת רגליים ככל שהיא מסוגלת. הוא יושב על שרפרף עץ קטן למרגלותיה ומסמן לה לעצום עיניים. היא מצייתת.
הוא מתחיל להעביר את התער עליה במיומנות, לאט, בריכוז.
היא פוקחת עיניים רק כדי שתוכל להתבונן באצבעות שלו, אלה שמחזיקות את הסכין, אלה שאוחזות בקפל עור כדי להיטיב את הגילוח.
היא לא פוגשת בעיניים שלו. הוא מרוכז במלאכה שלו, כאילו שמדובר בטקס מקודש שאין להפר אותו.
השיער מתאסף והוא שוטף אותו, וחוזר אל השרפרף. בתנועות קצרות ועדינות, קפדניות ומדויקות, הוא ממשיך, רוכן לפניה בסבלנות, ואז מבחין בכך שהיא כבר לא עוצמת עיניים.
אבל ככה זה יותר מפחיד, היא אומרת, אני רוצה לראות מה אתה עושה.
אם תעצמי עיניים תוכלי להרגיש מה אני עושה.
היא שוקעת באפלה, והידיים שלו ממשיכות לעבור עליה, כמו בד קנווס שהוא מצייר עליו קווים עירומים, נקיים מקצף. המגע שלו אינו מיני, אבל היא מרגישה את זה בכל הגוף, הפחד, המלחמה בעיניים שמסרבות להישאר סגורות, התשוקה שעוברת בה בכל נגיעה אקראית.
לאט, כאילו שהזמן עצר את עצמו, הוא מלטף אותה עם הסכין. העיניים שלו בוחנות אותה, בודקות, לא מתפשרות, והידיים שלו, כאילו שכבר ביצעו את זה אלפי פעמים, יודעות בדיוק מה לעשות, ברוגע, בשלווה, בסבלנות.
מושלם, הוא אומר, פשוט מושלם.
היא מחייכת לעצמה ואליו.
