יש לה עיניים רכות. כשלמדתי, וזה היה ממש מזמן, על לאה אמנו, שגם לה היו עיניים רכות, המורה הסבירה לכולנו שמדובר בתואר מעליב, כיוון שהוא מציין שהעיניים שלה היו פגומות או שהמחשבות שלה גרמו למבט שלה להפוך לכבוי ובלתי מושך. למרות שלא נהגתי להקשיב בשיעורי תנ"ך, את השיעור הזה אני דווקא זוכר, ודווקא בגלל העיניים הרכות של לאה, כי כשהמורה הזכירה את זה, המחשבות שלי נעצרו אצל נועה. נועה ישבה בשולחן מאחורי, ומדי פעם הייתי מסתובב אחורה כדי לדבר כביכול עם אלון שישב לידה, רק כדי שאוכל להציץ בה עוד קצת. לנועה היו עיניים רכות, ולא כמו בפירוש המטופש שהציגה המורה, אלא רכות באופן שונה לחלוטין.
לנועה היה עיניים רכות כמו שמיכת פוך, כמו מרשמלו, כמו סווטשירט שהוצאתי כרגע מהמייבש, והוא עדיין חמים ומלטף. העיניים שלה היו רכות ומחבקות ומלטפות, בעיקר כשהיא הסתכלה על אחרים. עליי היא העדיפה לא להביט, תמיד משפילה אותן במקום להתבונן בי. רציתי לשאול אותה למה היא מונעת ממני את המבט הפלומתי שלה, למה אחרים זוכים במשהו כל כך טבעי ואני, שכל כך זקוק לו, לא מקבל. אבל לא שאלתי והיא לא ענתה.
-
אני עומד על המיטה. הרגליים שלי פשוקות וביניהן, ממש מתחתי, שרועה טל. השיער שלה סתור, אולי בגלל הסטירות שהיו קודם, והידיים שלה קשורות בחבלים לצדי המיטה. לא היה קל לקשור את הכלבה, היא השתוללה כאילו שיש לה סיכוי, ולרגע אפילו האמינה שיש לה, אולי כי נתתי לה. אני נהנה להפריח עבורה את בועת התקווה ואז לפוצץ אותה בדיוק מול הפרצוף שלה, ולראות את שאריות הציפייה נמרחות לה על העפעפיים. הרגליים שלה, שכבר עייפו מהמאבק, מוטלות, ישרות, ממש מתחתיי.
אני מתיישב עליה. אני שוקל כפול ממנה, בעצם קצת יותר, אבל זה לא ממש משנה כרגע. היא נאנקת מתחתיי, מה שהופך את זה לנחמד אפילו יותר. "תגידי", אני מתכופף קדימה ולוחש לה ותוך כדי מועך אותה, "מתי תיכנעי?". היא משמיעה אנחה קטנה. אני תוהה האם זו היתה תשובה או שפשוט כואב לה כשאני נשען עליה באופן הזה. "קדימה", אני אומר. היא מזיזה את הראש מצד לצד. כמו ילדה קטנה, אני חושב לעצמי, וזה לא יפה להרביץ לילדות, אלא אם זה מגיע להן כמובן.
אני סוטר לה. ואז שוב. "את לא מוותרת, אה?". היא לא אומרת מילה. אני יורד ממנה ועומד לצד המיטה. היא יפה, באמת יפה, והמראה שלה כך, חסרת אונים כמעט, הופך אותה להרבה יותר מושכת. פתאום מתעורר בי הצורך להיצמד אליה, להפסיק להכאיב לה ופשוט לשכב לידה, להריח אותה, את הפחד שלה, את העייפות. אני מוצא מקום לידה, כמעט מתכרבל בה. הראש שלי מונח על הזרוע שלה, שצמודה אל המיטה. מתחשק לי ללטף לה את השיער אבל אני מתאפק.
היא מפנה את הראש שלה לכיוון השני. "תסתכלי אליי", אני אומר. הרעב שלי מתחיל להתעורר בי. אני מתחיל להעביר עליה נשיכות קטנות, כמעט בלתי מורגשות. כשהרגליים שלה מתחילות לנוע אני נשכב עליה. היא נאנקת בגלל תוספת המשקל שלא ציפתה לה. הזין שלי מתחכך בה. היא ממשיכה להתפתל אבל שנינו יודעים שאלה הפרפורים האחרונים, שאין סיבה בעצם, שאין טעם.
אני מחבק אותה. פניי במרחק סנטימטרים בודדים מפניה. האצבעות שלי מתחילות לעבור על הלחי שלה, זו שעוד ניכרים בה הסימנים, על המצח המיוזע, על הסנטר.
"אני חושב", אני מהסס, "אני חושב שאני אוהב אותך".
היא עוצרת מיד. העיניים שלה נפקחות. סוף סוף. העיניים הרכות, עם שאריות הדמעות שאני אוהב כל כך.
אני מסתכל עליה ולרגע אחד אני מרגיש את זה. הרבה יותר מעניין להכניע מישהי מאשר לקבל את זה מן המוכן.
