"ר?ק ז?את: ל?ה?יו?ת טו?ב?ה ב??ע?ינ?יך?". כך נפתח שירה של רחל, "משאלה".
השיר הזה נעים בעיניי מפני שהוא עוטף את הרצון לרצות בשכבת מגן, לא מנסה להתכחש לו או לוותר עליו, אלא לקבל אותו לא רק בהבנה ובהשלמה, אלא באהבה.
לפני זמן מסוים, נקלענו אדוני ואני לצומת T, למקום בו היה צריך אדוני לעצור ולחשוב על יחסינו לאן, האם להמשיך בקשר או לוותר עליו, האם לבחור בדרך זו או אחרת. "את מבינה מה זה אומר להפסיק?", שאל אדוני. עצרתי לרגע והשבתי שלא. למרות שחשבתי על הנושא לא פעם בעבר, לא הייתי מסוגלת להבין איך זה להיות בלעדיו.
לכאורה, ורק לכאורה, אני מסוגלת לחיות בלעדיו. העולם, ככל הנראה, ימשיך להסתובב גם אם אהיה לבד, אבל התחושה שמתעוררת בי כשאני חושבת על הרגע הזה בו אקום בבוקר ואדוני לא יהיה איתי - מעוררת בי פחד עצום.
"מה זה נותן לך, הקשר הזה?", שאלה אותי לפני מספר חודשים חברה שמצויה בסוד העניין. "הכל", השבתי לה, ובמבטה הבנתי שהתשובה הזו היא מעט מדי, אבל כיצד אוכל לתאר את ההערצה שאני חשה כלפיו, האושר שממלא אותי כשהוא מחייך, הגאווה שמתפרצת כשהוא מרוצה ממני, השאיפה לרצות אותו, לשמח אותו, לגרום לו להיות מאושר? זו לא רק אהבה.
יש בי פחד, פחד אמיתי, להשאר בלעדיו. אני פוחדת לטעות, למרות שאני יודעת שאדוני אוהב אותי ולא ימהר להפרד ממני. אני פוחדת לעשות צעד לא נכון, פוחדת שיימאס לו, פוחדת שיבחר לחיות את חייו בלעדיי.
הקשר שלנו ממלא אותי לחלוטין. אני קמה איתו בבוקר וישנה איתו בלילה, הוא חלק ממני, והחשש לאבד אותו לא מניח לי. אדוני אומר שהוא אוהב שאני דרוכה, שזה הופך אותי חדה יותר, ממוקדת בו לגמרי. לפעמים מתחשק לי לעצום עיניים ולדעת שהכל יהיה בסדר.
לפני 18 שנים. 23 במאי 2006 בשעה 6:31