לפני 18 שנים. 22 במאי 2006 בשעה 11:37
יש לילות בהם אני צונחת לתוך השינה, במערבולת של מחשבות, שהדרך היחידה להמלט מפניהן היא לכבות עליהן את האור. השינה כאילו מתנפלת עליי ומשתיקה אותי עד הבוקר.
בלילות אחרים, הכל רגוע יותר.
אני שוכבת במיטה, על מגדל כריות כמו נסיכת עדשים למופת, ועוצמת עיניים. אני יודעת שלא ארדם מהר, ואני לא נלחמת בתחושה הזו, אלא מקבלת אותה כהכרח נעים. כשהייתי ילדה קראתי סיפור על אדם שהיה יכול לזמן לעצמו חלומות, הוא היה טווה לעצמו סיטואציה ומרדים את עצמו לתוכה, ואני מנסה, כל לילה, לשוא, להזמין חלומות מהתפריט.
רק השמיכה מחבקת אותי, כשאני מדמיינת אותו לצדי. אני יודעת שבמציאות הוא ודאי היה אומר שחם לו ומתרחק, אבל בפאתי החלום שלי, הוא מצמיד אותי אליו בתנועה שמקפלת בתוכה עוצמה ורוך, ומניח את כף ידו הרכה על שיערי, וכך אני נרדמת.
