מטען עודף

התריסים כמעט סגורים אצלה בחדר, אבל לא עד הסוף. מעט אור נכנס דרך השלבים שהיא פתחה, כשהיא סיימה להתרחץ ולהתלבש, רגע לפני שהגעתי. יש סימני גרביים על הקרסוליים שלה, מהריצה של הבוקר, רגע לפני שהיא התרחצה, קצת לפני שאני הגעתי. אני מסוגל להריח את השמפו שלה אם רק אתכופף מעט אליה, אבל אני משתדל לשמור על המרחק ממנה, עדיין לא הגיע הזמן להתקרב. בראש עוברות לי מחשבות על מה אני עומד לעשות, מעביר בראש את כל הדברים שאני יכול לבחור מתוכם, ויש הרבה כל כך דברים, ואת כולם אני רוצה כל כך. הטוסיק שלה לבן והחיבור שלו אל הגב קורא לי לגעת, אבל אני לא נוגע, עדיין לא. השיער שלה עדיין רטוב, משאיר סימני רטיבות על המצעים, וקווצת שיער קטנה כמעט נכנסת לה לפה. אני תוהה האם זה מציק לה, האם היא רוצה שאושיט אצבע ואסלק אותה משם, אבל אני לא נוגע בה, עדיין לא. העפעפיים שלה עצומים בחזקה, גם ילד היה יכול לראות שהיא לא באמת ישנה, למרות השלווה הזו שכאילו מכסה אותה, כי זו לא שלווה אמיתית אלא להיפך; זה פחד, כזה שגורם לה לא לזוז, כמו טרף שקופא בבהלה במקום לברוח, וגם אם יברח זה לא יועיל לו במיוחד. ואני מדמיין אותה רכה וחמימה כשאני עומד מעליה ולא נוגע, עדיין לא.