זה מתחיל לאט, בבדיחות הדעת. אני מנסה להתקרב והוא מרחיק אותי. אני חוזרת והוא דוחף אותי בעדינות. אני יודעת שבשלב מסוים הוא יתחיל לקחת את הדברים ברצינות, ואני רוצה את זה בדיוק כפי שאני מפחדת מזה. הזרועות שלו נשלחות לכיווני, אבל אני נסוגה לאחור, אבל לא להרבה זמן; הסבלנות שלי נגמרת מהר ואני שוב מנסה להתקרב אליו, בתמימות מטופשת שהיא אולי טיפשות תמימה, מבלי לראות את הפתיון שמתנוסס מולי, זה שנמצא על הוו המעוקל שתכף יצמיד אותי למיטה ויסביר לי מי חזק פה ומי החלשה.
ככל שהוא מנסה להרחיק אותי, אני מנסה להתקרב, משתעשעת ברעיון שאנחנו שווי כוחות, מחייכת לעצמי בבטחון כוזב. ואז היד שלו אוחזת בי ומשליכה אותי אל המיטה, ותוך חלקיק שנייה אני מוצאת את עצמי על הבטן, כשהרגליים שלו אוחזות בי ואני נאבקת על כל נשימה. בהתחלה אני מנסה להשתולל, לברוח, אבל מהר מאוד אני מגלה שזה גוזל ממני כוחות שאין ברשותי. האוויר נגמר לי, ואני מסתפקת בנשימות קצרות ומהירות. אני כבר לא בורחת, לא נאבקת ובוודאי שלא מנסה להפגין את כוחי. אני לא מסוגלת להתבונן בו, למרות שמאוד הייתי רוצה, העיניים שלי קרועות לרווחה אבל כל מה שאני רואה זה סדין לבן ופיסת קיר מוארת.
הייתי רוצה באותו רגע להתחרמן מהסיטואציה, אבל את זה אפשר לעשות רק בדיעבד, אז מיישרים את הקמטים בזיכרון ומגהצים את החתיכות החסרות לכדי תמונה שלמה. באותו רגע זה לא מחרמן. זה נואש, זה מפוחד, זה חסר סיכוי, זה שילוב של חוסר אונים וכניעה מרצון. אז זה רק מישהי שמוטלת מתחת למישהו ומשתוקקת למלא את בית החזה שלה באוויר, להרגיש את החופש, להתיר את הידיים שנלכדו מתחת לגוף, להשאר לרגע על המיטה, מנסה לנשום לפי הקצב שמתנגן באוזניים, ומיד להתגעגע למאבק הזה, הנעים, העיקש, הנואש, המענג.
