לעזאזל, לא הייתי צריך לעשות את זה.
טיול הבוקר עם סביח היה ארוך מהרגיל. ברור לי שסביח זה שם אידיוטי לכלב, אבל זה לא היה הרעיון שלי, אלא שלה כמובן, היא והרעיונות הדפוקים שלה. נורא הצחיק אותה לחשוב עליי עומד וצועק לו "סביח! סביח!" כשהוא בורח ממני כדי ללכת מכות עם כלבים אחרים. לא יודע למה הסכמתי, אולי זה בגלל שאני נוטה להסכים אחרי שאני לא מסכים ואז היא משכנעת אותי. בכל אופן, סביח החליט שהוא מאריך את הטיול הקבוע שלנו והתעקש לתקוע את הכפות השעירות שלו במדרכה דווקא ליד שתי סבתות מקומטות שתקעו בי מבטים של אבא מתעלל, אז המשכתי איתו עוד קצת, רק כי לא היה לי נעים, והוא, במקום להגיד תודה, משך עוד ועוד בטירוף כלבי חסר היגיון. מרחוק ראיתי פתאום מישהי שנראתה לי חצי-מוכרת, אבל לא ממש זיהיתי אותה, גם כי השמש סינוורה אותי וגם כי היא היתה עם הגב אליי. התקרבתי, כשסביח ממשיך להתנפל על האקרשטיין, ופתאום זיהיתי אותה. גלי.
גלי רוטמן, הכוסית של השכבה, מכיתה י' עד יב' הסתובבתי עם נקע קבוע בצוואר, כשהסתכלתי עליה בתשוקה אלכסונית. שתי שורות קדימה, אחת לצד שמאל. אם היתה לי תמונה אמיתית שלה, הייתי כנראה מאונן עליה שוב ושוב אבל כל מה שהיה לי זה את המראה של התחת שלה כשהוא נשען קדימה בכסא, מכוסה במכנסיים הכי קצרים שגם הם היו מיותרים בעיניי. והגב שלה, והשיער שלה, ונעלי הספורט שלה. זה לא משנה שלא חשבתי עליה כבר, כמה זמן עבר, אולי חמש עשרה שנה, אני זוכר אותה במדויק. סביח לא התרשם מהתקף הנוסטלגיה שלי והמשיך לרדוף אחרי עצמו, גם כן התיאוריה הזו של כלבים שמבינים את הבעלים שלהם בלי מילים. נראה אותו מתקשר להזמין אמבולנס כשאני חוטף שבץ. גלי המשיכה לעמוד שם, מנסה לקרוא איזו הודעה בסלולרי, או לשלוח לי אחת, נניח "מצטערת שהתעלמתי ממך במהלך התיכון, עכשיו זה זמן טוב לפצות על כך? כי אני גרה לא רחוק".
תוך כדי שהכלב הארור הזה ממשיך לרוץ קדימה, אני מנסה להבין מה אני רוצה להגיד לה, ומיד לאחר מכן איך אני עומד להגיד לה את זה בלי להישמע מטומטם. אני מתפלל לאלוהי הכלבים שיאט קצת את ריצת האמוק שלו, באופן שיאפשר לי לחשוב לרגע בלי לנסות להשתלט עליו, אבל זה לא עוזר, ואני מדגים לעצמי איך אני גרוע בחינוך כלבים, גרוע בהתחלות עם בחורות וגרוע בשני הדברים כשהם מתבצעים גם יחד. גלי ממשיכה לעמוד שם כאילו כל זה לא נוגע לה, משקפי השמש שלה מורמים מעט למעלה והיא מקלידה משהו, מתעלמת מהמהומה הזו שמתרחשת אצלי באותו רגע ממש.
אני מאט את הקצב, וסביח עושה קולות של חנק שחשבתי שודאי ילכדו את תשומת לבה, אבל היא ממשיכה לעסוק בענייני הסלולרי שלה. כמה מטרים ממנה אני עוצר לגמרי, פשוט נעמד שם, ומסתכל עליה. היא מרימה את הראש ומסתכלת עליי בחזרה. שום מוזיקה רומנטית לא מתנגנת ברקע. היא מתבוננת לרגע ומיד מרכינה את הראש, ממשיכה להקליד. "גלי?", אני מנסה בשקט. היא לא מגיבה. אולי זה היה יותר מדי בשקט. "גלי, זו את?", אני שואל ותכף מתחשק לי לקבור את עצמי מתחת לאיזו אבן שפה. זו, ללא ספק, שורת ההתחלה הגרועה ביותר שהוצאתי מהפה שלי בכל שנותיי, והחלטתי להקדיש אותה לגלי. גלי הכמעט מושלמת, זו שגרמה לאסף, רועי ולי לעשות תחרות אכילת קרמבו בה הזוכה יוכל להציע לה ללמוד ביחד למתמטיקה וגם למצוא את עצמו לומד לבד בבית עם כאב בטן מהגיהנום.
זו שלא רצתה ללמוד איתי למתמטיקה מרימה את הראש מהמכשיר שלה ומתבוננת בי במבט שכולו סימן שאלה. אני תוהה האם לפקפק בכך שזו היא, אבל אני לא מספיק, כי היא מקמטת מעט את הגבות שלה: "תסלח לי, הזכרון שלי גרוע". הייתי סולח לה על הכל, בעיקר אם היא מבקשת כל כך יפה, בעיקר אם אני יכול לקחת את המשפט שלה ולהרכיב ממנו את המשפט שאני רוצה, כולל המבט המתחנן שלה בעיניים שמעולם לא ראיתי אבל זה לא הפריע לי לדמיין, כולל המכנסיים הקצרים מדי, כולל היד שלי על השיער שלה.
אני מחייך אליה. אני שוקל האם להושיט לה יד ללחיצה, אבל זה נראה לי מטופש. סביח בועט במדרכה, אני משחרר מעט רצועה ואז מושך במהירות. "נדב", אני אומר, "היינו ביחד בכיתה בתיכון". "אה", היא מחייכת. היא כנראה לא זוכרת אותי, וטוב שכך. "אז", היא ממשיכה, "אז מה איתך היום?". הייתי מזיין אותה בתחת, אני חושב לעצמי ואומר לה "לא רע", מנסה להיזכר אם התרחצתי הבוקר, והאם זכרתי דיאודורנט. "אחלה", היא אומרת, וממשיכה לסמס כשאני עומד ממש לידה. אני ממשיך לעמוד שם, מסתכל עליה. היא מרימה אליי את המבט.
