אם היינו בסרט פורנו, עכשיו הייתי סוטר לה. אבל אנחנו לא.
אנחנו עומדים באמצע המדרכה, היא עומדת מולי כשהיד שלה שאוחזת בסלולרי עדיין מושטת מעט למעלה אבל המבט שלה נעוץ בי, אני עומד קרוב אבל לא מדי, כשיד ימין שלי מושטת ימינה ולקצה שלה מחוברת רצועה שמחוברת לסביח שמנסה להגיע לצד השני של הכביש כדי להשתין על שקית ניילון. זה הפטיש שלו. ברור לי שזה הזמן לומר משהו מאוד מתוחכם, שיבהיר לה שאני לא כמו מי שהייתי פעם, לא שהיא זוכרת מי הייתי בכלל. ברור לי שזה המאני טיים, להפציץ או להתקפל, לתת את מה שיש לי או לוותר. עוברות שעות ארוכות במהלך השניות האלה, עד שאני מצליח לומר לה "זה לא בסדר".
אני רואה את העיניים שלה בוחנות אותי, מנסה להבין למה בדיוק התכוונתי ולא מצליחה. "זה לא בסדר", אני חוזר, ואפילו לא צריך לזייף את הפרצוף הרציני שעליי. אני באמת רציני, והיא באמת מתעצבנת. זה עוד דבר שחיבבתי אצלה אז, חוץ מהחיוך שלה שתמיד נהניתי לחפש, אהבתי לראות איך היא מתעצבנת. זה לא היה צריך להיות משהו מהותי, משמעותי או כזה שראוי להתעצבן בגללו. להיפך. ככל שהעניין היה פעוט ואווילי יותר, הייתי מאושר יותר. נכון שמאושר זו מילה מוזרה כשחושבים על מישהו אחר מתעצבן, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי. הגלי הזו, עם נעלי הספורט הלבנות שלה והגרבים הקצרים שמציצים מעט מתוכן, עם השיער שהיא אוספת בתנועה כזו מצחיקה, עם התחת הזה שגם היום זיהיתי אותו מרחוק עוד לפני שזיהיתי אותה, הגלי הזו היתה מתעצבנת באופן שכמעט חירמן אותי.
והכל מרחוק. היא היתה מתעצבנת אבל לא ממני. לא שזה הפריע לי ליהנות מהעניין. הייתי מסתכל עליה מתעצבנת ומיד משפיל את הראש כדי להסתיר את החיוך ואת ההתלקחות הזו שהתפוצצה אצלי בבטן. לא רציתי שהיא תסבול באמת, רק רציתי לראות את הבעת הפנים שלה משתנה, את הגבות שלה נמתחות, את החיוך שלה נמחק, את העיניים שלה רושפות ואת האופן בו היא שילבה את הידיים בכעס ואז הטילה אותן למטה ושוב שילבה ואז הניחה אותן על המותניים כמו ריקוד מודרני מוזר ומרתק. בפנטזיות שלי הייתי אוחז בה מאחורה בחוזקה, התחת שלה היה מתחכך בי, והנסיון שלה להימלט ממני רק היה גורם לי לרצות אותה אפילו יותר, והיא היתה כועסת, צועקת, מקללת. היא לא היתה מודעת לחוסר האונים שלה, נאבקת בי כאילו שיש לה סיכוי, ואפילו לא הייתי צריך לחשוב עליי מכניע אותה באופן סופי ומוחלט. הספיק לי לחשוב על המאבק, על הכעס שלה, על הבעות הפנים שלה כדי לגמור.
זו בעיה למצוא סרטי פורנו עם מילת החיפוש "כעס" שמציגים בחורה שיש לה את התחת של גלי. אבל פורנו בצד, גלי בעצמה, עם התחת הזה, עומדת פה כל כך קרוב אליי באופן שאני כמעט יכול למשוך אותה ולהצמיד אותה לזין שלי כשהבעת הפנים שלה משתנה בפתאומיות מלבבת. אני כמובן לא מצמיד אותה לשום מקום, בכל זאת, אנחנו פה באמצע הרחוב ויש אנשים ומכוניות וסביח מסביב, ולא נפגשנו כבר המון שנים, אבל אני אוסף בזהירות את המבט שלה אליי ומתייק אותו אצלי, לימים קשים.
"מה לא בסדר", היא אומרת, אפילו לא שואלת. היא כבר לא מחייכת, אבל זה בסדר גמור מבחינתי.
"זה לא בסדר שאנחנו מדברים ככה ואת מסמסת תוך כדי. זה מאוד לא מנומס", אני אומר ברוגע אבל בפנים ההתרגשות הופכת לי את הקרביים.
"מה הבעיה שלך", היא מתחילה לכעוס, "באת לחנך אותי?"
לחנך אותה. מאוד מתחשק לי לחנך אותה, בדרכים שונות ומשונות, אבל אני כמובן לא עומד לספר לה על זה. אני מרגיש את הזין שלי מתעורר, את סביח כמעט פורק לי את כתף ימין, את המבטים הכועסים שלה שתקועים בי, את השמש שבוערת לי בעורף. אני מחייך אליה בשלווה גמורה, התאמנתי על החיוך הזה במשך שנים מול המראה, ולא אומר לה מילה. היא יכולה הרי ללכת, להגיד לי שלום או לא, להיעלם מהחיים שלי לעוד חמש-עשרה שנה, אבל היא לא זזה. היא פשוט עומדת שם, במבט העצבני שלה שכל כך התגעגעתי אליו.
המחשבות שלי רצות, מנתקות אותנו מהמקום ומהזמן וממקמות אותנו אצלי בדירה, כשהיא מתחילה להשתולל ולצעוק ולהרביץ לי כמו שבנות מרביצות, וכל שאני צריך לעשות זה לאחוז בידיים שלה, לסובב אותה ולהחזיק אותה בחיבוק מוזר כזה, ממנו היא מנסה להימלט ולא מצליחה. אני בכלל לא משקיע בזה מאמץ, אבל היא מגייסת את כל האנרגיות שלה כדי להילחם בי, וזה מצחיק אותי, וזה מחרמן אותי, כמה שהיא חלשה לעומתי, כמה שזה פשוט לתת לה להתיש את עצמה, כמה שהיא עדיין הילדה ההיא מאז.
"נראה לי שבאמת צריך לחנך אותך", אני לא מתאפק ושולח אליה את החיוך הרגוע שלי.
"חתיכת מטומטם", היא אומרת, אבל לא זזה מהמקום.
