כשישבת על המיטה ההיא בחדר ההוא, ואני התכופפתי אל נעל ימין שלך שהיתה מוטלת קרוב לכף הרגל שלך ואחזתי בה ואז הרמתי את המבט אליך, הפנים שלך הרצינו ושאלת - בכית? ותכף הרגשתי איך שזה מביך אותי איך שהצלחת לקרוא אותי בקלות רבה כל כך, כי לא, לא בכיתי, אבל תחושת הבכי עלתה בי רק מספר דקות קודם לכן. ומיד הכחשתי, כי לא בכיתי, והתבדחתי, כי לא בכיתי, וחייכתי, כי לא בכיתי, אבל בפנים הרגשתי את זה, את חמיצות ההחמצה הזו, שפספסתי משהו, אולי זה את הבכי שכל כך התבקש שם, ואולי את האפשרות לומר לך את מה שאני כותבת פה, ולא ממש ברור לי למה.
ואז נסענו לאכול, וכבר שכחת ואולי גם אני את סימן השאלה שהדבקת מעליי קודם, על המיטה בחדר ההוא. והיו חיוכים, רבים וארוכים ומלטפים, ורק אחר כך, באיזה גן שעשועים, על איזה ספסל, לבד, פתאום נזכרתי במה שלא באמת שכחתי ובדברים אחרים שהיו ובאחרים שלא היו, וניגבתי מעליי את הדמעה ההיא שחיכתה שם בסבלנות, רק אחת. ולא בכיתי. עדיין לא.
