הוא מתיישב מול ארוחת הבוקר שהכנתי עבורו. בתפריט: שקשוקה, סלט קצוץ, באגט, טחינה ביתית, מיץ תפוזים סחוט.
אני לרגליו, נצמדת ככל האפשר, מתרפקת על המגע עם המכנסיים שלו. פתאום אני שומעת אותו נאנק בכאב.
מה קרה? אני מתרוממת במהירות.
המזלג נתקע לי בשן.
לא תעניש אותי על זה? אני מקנטרת בצחוק גמור, עד שברגע אחד אני מבינה שאין פה אפילו שבריר צחוק.
הוא מרים לי את השמלה, מפשיל את התחתונים שלי ומצמיד אותי לשולחן. יד שמאל שלו מחזיקה אותי בחזקה ויד ימין חובטת בישבן שלי. ואז הוא נושך אותי. חזק. אני מנסה להתחמק.
אני לא אברח, הוא אומר, וחוזר לנשוך.
אני מתפתלת.
אני לא אברח, הוא מתעקש, רומז לי לחזור אחריו. אני מנסה אבל הלסתות שלו נסגרות עליי ואני ממשיכה להתפתל תחת שיניו.
אני לא אברח, הוא אומר בסבלנות אינסופית.
הפעם אני נושמת עמוק, לא זזה גם כשנדמה לי שהעור נקרע מעליי.
אני מנסה לספור לעצמי, בדממה, אבל לא מסוגלת, נועצת את הרגליים ברצפה, רק לא לזוז, רק לא לזוז, רק לא לזוז.
ואז הוא משחרר וחוזר לשקשוקה שהאדים עדיין עולים מתוכה. אני חוזרת לשבת לרגליו, נוגעת בזהירות בנגיסות שננעצו בי.
