הוא מפשיט אותי. לאט. כאילו שאני לא מסוגלת לעשות את זה בעצמי. כשהוא התחיל זה שעשע אותי, אבל הוא נעץ בי בזריזות מבט שגרם לי לשתוק, ומאז אני שותקת, למרות שהוא מתבונן בי במבט שמביך אותי. אין סיבה לכך שזה יביך אותי, הוא הרי ראה אותי לבושה ועירומה ובין לבין, והוא הפשיט אותי גם בעבר, אבל הפעם המגע שלו שונה, כמעט, איך לומר, פונקציונלי. הוא לא מתעכב על הגוף שלי, לא מלטף, לא ממשש, לא בודק. מפשיט.
כשאני נטולת בגדים ונטולת מושג, הוא מתבונן בערימת הבגדים שלי שמונחת, מקומטת כפי שניתן לצפות מערימה כזו, על הרצפה. שמלה דקה, חזיה, תחתונים. הוא אוחז בידי ומוביל אותי אל פינת החדר ומורה לי להושיט את הידיים קדימה. אני מצייתת. הוא מסדר את התנוחה שלהן, קצת פחות ישרות, מרפקים לצד הגוף, כפות ידיים מופנות כלפי מעלה. הוא מתבונן בי. מצוין, הוא אומר בסיפוק לבסוף. נדמה לי שאני רואה אצלו חיוך קטן. הוא ניגש בחזרה למקום בו עמדתי קודם, מתכופף ומרים את הבגדים מהרצפה. אני מתפללת שלא יבדוק את התחתונים שלי ויעיר משהו על כתמי הרטיבות שמצא או לא מצא בהם. אני עוצמת עיניים. הוא מתקרב ומניח את הבגדים עליי, על הידיים שלי. אני לא פוקחת עיניים, אבל ברור לי שהוא עומד מולי, קרוב אליי. אני שומעת את הנשימה שלו.
סל כביסה, הוא אומר.
אני מכווצת גבות. אין לי מושג למה הוא מתכוון.
סל כביסה, הוא חוזר. הוא עומד לרגע לידי, לבוש כל כך לעומתי, ואז נכנס לחדר האמבטיה. אני שומעת את זרם המים פוגע בכיור.
