"את ממש קורנת", אמרת לי כשנכנסתי לאוטו. התבוננת בי לרגע עוד לפני שהתחלת לנסוע שוב וחייכת. מלמלתי משהו שאינני זוכרת, ואתה רק המשכת להתבונן בי בריכוז, כאילו לא שמעת אותי, וחזרת על המשפט. החזקתי לך לרגע את האצבעות שנחו קרוב כל כך אליי והחזקתי עליהן את המבט שלי, ואתה המשכת לחייך כשהגלגלים התחילו לזוז. לא ידעתי מה לומר כשסיפרת לי שאתה רוצה נורא לחבק אותי, נדמה לי שהשתמשת במונח "מרגיש צורך פיזי לחבק" מרוב הפחד שלי לקלקל משהו בסיטואציה, להפר אותה, ובאותו רגע רק רציתי להגיע כבר ולסגור את הדלת אחרינו ולהיצמד. שיזדיינו הבדס"מ והתפקידים, שיזדיינו המקובל והבלתי, כל מה שרציתי זה רק להיות קרובה אליך ככל האפשר. ככל שרצית אתה, כך רציתי גם אני ויותר, אני משווה ומעלה, בלי שביב של פרצוף פוקר.
אחרי החיבוק הזה, שלא רציתי לעזוב אותו וגם אתה לא, אבל בכל זאת מתישהו הזרועות שלנו התיישרו, התחלנו לדבר. יש דברים שצריך לומר רק בחושך, לא כי אי אפשר לומר אותם באור, אבל העלטה מעניקה להם את חופש הפעולה להתרוצץ בחדר בחדווה. "אני נורא רוצה אותך", אמרתי. אני חושבת שאתה יודע גם בלי שאגיד, אבל אתה נהנה מאוד שאני אומרת, בדיוק כפי שאני נהנית מהצד שלי. והמשכתי לספר לך את הדברים ששנינו כבר יודעים וגם את אלה שלא. "את נורא יפה כשאת מדברת", קטעת אותי לרגע, מעודד אותי להמשיך וגורם לי להיות מודעת מאוד למראה שלי, לדיבור שלי, לשילוב ביניהם. ורציתי שתחשוב שאני יפה, ורציתי שתרצה שאמשיך לדבר ורציתי בדיוק את מה שהיה, כל מילה, כל מבט, כל נגיעה. וזה היה תמים ורך ונפלא.
אתה זוכר כשאמרת לי שאתה כל כך אוהב להפשיט אותי? ודאי שאתה זוכר. גם אני זוכרת, זוכרת היטב. לא להפשיט מבגדים אלא ממחשבות, מרגשות, מפחדים, מדאגות. להפשיט בלי להבהיל, כדי שלא אמהר לכסות את עצמי מפניך, אלא בשלווה, ברוגע, בידיים בוטחות. זה הרגע בו אני מרגישה שייכת. זה בדיוק הרגע.
