קשה לי לחשוב על כך שעשיתי משהו שפגע בך. כן, זה שוב השלב בו אני משתוקקת למחוק איזו סיטואציה, אבל הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, זה לא משהו שנדמה לי. זה אמיתי.
אתה זוכר את השיחה שלנו אז, ממש בהתחלה, כשמילה אחת הפכה למוקד הויכוח ופתאום לא היה מדובר כבר במילה אלא בכל מה שמסביב, אז כתבתי לך מייל בו ביקשתי סליחה, ואתה אמרת שאתה לא כועס ולכן אין סיבה שאבקש סליחה. אז גם הפעם אתה לא כועס, או למעשה כבר לא כועס, ואמרת שכל זה מאחורינו ושהכל בסדר. אני מבינה. אני מבינה שאתה לא מחפש את בקשת הסליחה שלי, והיא נועדה בשבילך ולא בשבילי ולכן אין טעם שאכפה אותה עליך, אז אני לא מבקשת את סליחתך, אבל קשה לי. קשה לי עם התחושה שנהגתי באופן שפגע בך, ושאפילו לא הבחנתי בכך עד השיחה שלנו אתמול. אתה מבין שפשוט כאב לי, פיזית, כשאמרת לי שהדברים שקרו הותירו בך משקע, שריטה. אני רוצה למהר ולהניח על לבך תחבושת, אבל אני לא מצליחה להגיע. אולי אם אתקרב, אם אחבק אותך, אם אצמד אליך, אולי אז אצליח.
אמרת לי שקראת שוב את כל הבלוג שלי - מהתחלה ועד הסוף. זה מה שעשית אתמול בלילה במקום לישון. זה לקח לך כמה שעות והעביר בך כמה מחשבות. אני מקווה שתספר לי מתישהו מה בדיוק עבר לך בראש. אני רוצה לדעת. אני מבקשת לדעת.
במהלך התקופה שלנו יחד לימדת אותי הרבה דברים; עניין אחד הוא לנסות להפיק את המיטב מכל סיטואציה, ללמוד משגיאות במקום להתבוסס בהן, ולא להתחפר בתחושת הבאסה אלא לנגב את הבוץ שדבק בנעליים ולהמשיך הלאה, טובה יותר וקשובה יותר. אני מודה בכך שזה מסובך לא פעם, ובכל זאת, זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. אני מקווה שאני עושה את זה כמו שצריך.
