לפני 10 שנים. 8 בדצמבר 2013 בשעה 9:36
נשלטת חכמה אחת פעם אמרה שאנחנו, הנשלטות, מבלות חלק גדול ממערכות היחסים שלנו בהמתנה. אנחנו מחכות, ממתינות, לעתים בסבלנות ולעתים בקוצר רוח, לפעמים בתשוקה ולפעמים ברוגע. אני אוהבת לחכות, יש בכך משהו מאוד מעורר, סוג של משחק מקדים, שמטשטש את גבולות הסיטואציה. אני מחכה שיתקשר, שיבוא, שיחבק, שינשק, שיכאיב, שילטף, שיצמד, שיביט בי, שיבחן, שילחש לי, שיגע בי ועוד המוני פעלים שאני מצמידה לו בראש תוך כדי שאני מחכה. ולא רק לדברים שלו אני מחכה, אלא גם לגעת ולחבק ולהיצמד וללחוש ולהביט ולהקשיב ולשוחח ולגעת ולהרגיש. הבעיה בלחכות היא שאני כמעט אף פעם לא יודעת מתי שלב ההמתנה הזה יסתיים - לכאן או לכאן - האם הוא יבוא ומתי, האם הוא יחבק ומתי, האם הוא יתקשר וכן הלאה. להמתין אני אוהבת, חוסר ידיעה - הרבה פחות.
ובינתיים הגשם יורד.