זה יהיה בנאלי להפליא להתייחס לאופן בו אני מתמודדת עם מחמאות כ"אהבה-שנאה". מכיוון שזה אפילו לא מדויק - אמנע. ובכל זאת, כשאני מנסה להסביר לעצמי מה אני מרגישה כשאני שומעת (או קוראת - אז זה אפילו מתחדד כי אפשר[ואני אכן עושה כן] לקרוא אותן שוב ושוב) מחמאות שמכוונות אליי, אני מסתבכת בסבך תגובות סותרות שהן עצמן מעוררות בי תחושת חוסר נוחות. כמובן שככל שהמחמאה גדולה יותר והעיתוי או אופן הנתינה שלה מפתיע יותר, כך אני מרגישה את התחושות האלה בצורה מובהקת יותר.
כמובן שכדי להבין מדוע אני מסתבכת, חייבים להבין שאני מאוד אוהבת מחמאות. למעשה, נא לכסות לכל האנשים עם השוטים והקיינים את העיניים, אני אוהבת מחמאות הרבה יותר מאשר סטירות, שכידוע לכל חביבות עליי מאוד. לכאורה כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להכריז על עצמי כמתחלפת ולחפש לעצמי עבד-מחמאות, שהיה מספר לי, במשפטים ארוכים ומרשימים, עד כמה אני מוצלחת-מוכשרת-יפהפיה-מקסימה, ואז הייתי הולכת לקבל את הסטירות שלי שמחה וטובת לב. אבל לא. זה לא מה שאני מחפשת. אני לא מחפשת מחמאות קלות, הן לא עושות לי כלום. מחמאות קלות הן כמו חמאה קלה - רק מעוררות געגועים לדבר האמיתי. מבחינתי המחמאות השוות ביותר הן כאלה שצריך לעבוד בשבילן, להרוויח את הזכות לקבל אותן, להשתוקק להן ולהתבונן בהן כשהן מגיעות, ולמות ממבוכה ומאושר.
המבוכה הזו, היא מה שמוזר פה. אם עבדתי קשה בשביל משהו (או שסתם הייתי מצוינת לעילא) אז לא בלתי סביר שמישהו יגיד לי משהו ממש נחמד שיגרום לי להרגיש ממש טוב. ובכל זאת, מבוכה. כמובן כשמנסים להבין מאיפה זה מגיע, צריך ללכת אחורה עד שנופלים על כורסת הפסיכולוג, לכחכח בגרון ולהאשים את ההורים.
כשהייתי ממש קטנה, אמא שלי תמיד השתדלה לחסום ממני מחמאות כדי שלא אהפוך להיות שוִויצרית (שזה, כידוע, שקול לצרעת) ולכן אם מישהו בטעות אמר שאני יפה, היא נהגה להשתיק את הדובר (תוך הסחת דעתו), לבטל מיד את המחמאה ("את בסדר, כן") ולשלוח אותי לשחק במקום אחר תוך שהיא מסננת אחרי בשקט "שזה לא יעלה לה לראש". כמובן שלא מדובר רק במחמאות בנוגע למראה חיצוני, אלא גם בכל עניין אחר, ואין מה לומר, מדובר בטקטיקה שהצליחה באופן מסחרר, ולכן עד היום אני לא שוויצרית בכלל, ויהירות אפילו נמצאת בפרופיל שלי תחת גבולות (למרות שהוא טוען שאני בעצם מאוד אוהבת שהוא יהיר), מה שמוביל לכך שאני לא ממש יודעת איך להתמודד עם מחמאות, בעיקר כשאני לא מצפה להן. כשאנשים קרובים ויקרים לי מחמיאים לי על עניין זה או אחר, אני כבר מוכנה מראש, ויש לי משפטים שכתבתי לי בצד, שכוללים בעיקר את המילה "תודה" המלווה בחיוך מנומס. הבעיה מתעוררת כשהמחמאה מגיעה באופן בלתי צפוי, ואז אני שוכחת את הרשימות שלי, ומתחילה להסתבך, וכל רגשות המבוכה ותחושת האין-לי-מושג-מאיפה-זה-נפל-עליי פורצת ומכסה אותי בחיבוק לוחץ ומיוזע.
זה נעים אבל מוזר, מרגש אבל משונה, משמח ועורם ציפיות, מעלה חיוך של אושר ומבוכה וסיפוק והגשמה והיסוס וביישנות, כאלה שיש לאסוף יפה בערימה מסודרת, להדק בקצוות ולסגור במגירה, רק כדי לחזור ולפתוח אותה כדי להציץ פנימה ולוודא שהכל עדיין שם. אני הרי אוהבת אותן גם, ואולי בגלל, שלא תמיד קל לי איתן.
