יש שקט כזה שאי אפשר לשמוע כשהתריסים פתוחים לרווחה.
התנור מחמם אבל הסדינים קרים כשאנחנו פוגשים את המיטה. צמודים. הכי צמודים שאפשר. הוא אומר לי כל מיני דברים רכים ונעימים ואני משיבה לו במילים מלטפות ולופתות ואנחנו מתחבקים וזה כל מה שאנחנו רוצים לעשות. רק להתחבק. בוניליות. מתחשק לי להגיד לו שאני רוצה שימשיך לדבר רק כדי שאוכל לשמוע את הקול שלו מחלחל לתוכי, קולח, מבקע את הדרך אליי. אני רוצה שזה כל מה שנעשה, שבמשך שעות רק נתחבק. נורא נעים לי ככה, בדיוק ככה, ומתחשק לי לומר לו "דג מלוח" ולהקפיא אותו כשהשפתיים שלו נעוצות בצוואר שלי.
ואני לא אומרת והשפתיים שלו עוזבות אותי לרגע, רק כדי לחזור, הפעם בשיניים חשופות, אל הכתף שלי. נדמה לי שהוא מחכה שאצעק, ואני מתאפקת ומנסה להתעלם מהכאב, ורק מתנשפת במהירות עולה וגוברת כמו מישהי ששיניים מבקעות את העור הרגיש שלה. והוא לא מפסיק, לרגע לא, ואני מפסיקה להחזיק את עצמי ומתחילה ליילל מכאב. איך הוא לא רואה שכואב לי? אה, הוא רואה, וזה רק גורם לו לרצות להכאיב לי יותר. כשהוא משחרר את הנשיכה, הכאב ממשיך לפעום בתוכי, מנסה לדלג החוצה. לאט לאט הוא נרגע וגם הנשימות שלי חוזרות לקצב הנכון.
אני מתבוננת בו מתבונן בי. המבט שלו צורב ומלטף אותי. אני רוצה אותו. האצבעות שלו נשלחות אליי ואני יודעת, גם בלי להסתכל, מה הוא עומד לעשות. אני מהרהרת האם אני עומדת להגיב באופן זה או אחר, כי לפעמים נדמה לי שזה משהו בשליטתי, אבל אז הוא מניח את היד שלו בדיוק על הנקודה הזו ולוחץ, ואני מרגישה איך הכל מתמוסס סביבי. הוא מרגיש את זה. אני עוצמת עיניים ואומרת לאט, כאילו שזו הפעם הראשונה שאני מבקשת ממנו - "אני רוצה שתגיד לי שאני שלך". חבל שהעיניים שלי עצומות אבל אני לא מסוגלת לפקוח אותן, וכל שאני יכולה לעשות זה להרגיש אותו מתקרב אל האוזן שלי, לוחש "את. שלי."
