בהתחלה, ממש בהתחלה, הוא כתב לי שהוא מאוד אוהב אדומות. בהמשך הוא אמר שהוא אוהב לקרוא את המיילים שלי, ושאמשיך לכתוב עוד ועוד. אני יודעת שלא תמיד הוא מצליח לקרוא הכל, והיו תקופות בהן הוא לא קרא כלל, ועדיין אני ממשיכה לכתוב, עד שהוא יגיד לי להפסיק.
*
אני יושבת לידו ומעבירה אצבע על האצבעות שלו. לאט. אנחנו במקום ציבורי להחריד, אבל מוסתרים למדי, ובכל זאת אני לא מעזה לעשות יותר מאשר לגעת לו באצבעות. הוא אומר שזה נעים לי בגלל שאני יודעת מה האצבעות שלו יודעות לעשות ומוסיף שחבל שאנחנו לא יכולים לעשות עוד דברים. אני מתחילה לנחש בשעשוע באילו דברים מדובר, והוא מחייך אליי ואומר לי - כן, ועוד קצת. אני מחייכת בחזרה. אני מביטה בזריזות הצידה ותוהה מה חושבים האנשים שעוברים מסביב והאם הם יודעים מה קורה בינינו, האם אכפת להם בכלל, והאם הם מרגישים במשיכה הזו, שאולי מתפשטת מסביב, והאם הם יודעים מה אני חושבת, מה הוא חושב, מה שנינו רוצים לעשות ולא יכולים כי אי אפשר עכשיו. כנראה שאין להם מושג.
פעם הוא שאל אותי מה מחרמן אותי יותר - לגעת לו ביד ככה או להרגיש אותו נוגע לי בתחתונים. זו כמובן בחירה קשה, אבל הריגוש הזה שעובר דרכי ופורק את עצמו בחיבור המרפרף של האצבעות שלנו, מתעצם אפילו יותר כשמדובר בכל הדברים שאנחנו רוצים ולא עושים, מאפשרים להתרגשות לגדול וללבלב בתוכנו. זה כל מה שכמעט ותכף אולי יקרה. זה מה שנוגע-לא-נוגע. זו העדינות המהפנטת הזו. זו ההרגשה הרכה והמערסלת הזו של הגוף שמתכונן למשהו שכל כך ציפה לו. כמו יהלומים שנוצצים גם כשאיש לא מתבונן בהם. האצבעות שלי נוגעות בשלו, מתחברות. זה לא כואב, זה לא מטלטל, זה לא גורם לי לגמור ולא מטשטש לי את הראייה, אבל זה מה שאני רוצה - רך ונעים ואיטי. אני ממשיכה לשקול את האפשרות המפתה השנייה, וכל מי שנגעו לה אי פעם בתחתונים יודעת עד כמה היא מפתה, אבל ברור לי מהי התשובה שלי.
*
אבל גם אל תשכח לגעת לי בתחתונים.
